לו יכלו העצים לדבר…
לו יכלו העצים המקיפים את חלקת הקבר לדבר, היינו למדים שהם מצפים למעמד המרגש של האזכרה לזיכרו של טל, ומתרגשים כל פעם מחדש.
האם בשל הברכות המרגשות של בני המשפחה והחברים הקרובים?
או אולי הצלילים המלווים הנבחרים בקפידה מרובה ונשפכים לחלקת הקבר ומצליחים לגעת בנוכחים.
או שמא ריחות הפריחה המאתגרות את הנחיריים.
ואולי ההשפעה המיוחדת על החבורה המייצרת אנרגיות מחממות.
בשני העשורים האחרונים מגיעה החבורה הכמעט קבועה באדיקות למפגשי הזיכרון ולפחות לדעתי לא לשם הנימוס ובוודאי שלא כדי לרצות.
הם באים להיות שותפים להוויה הכל כך מיוחדת, הנוצרת כאן.
לא מזמן כתבתי לנילי וגדי לאחר אחד המפגשים , שאני מרגיש זכות גדולה להגיע ובשעה הקצרה כאן אני נטען באנרגיות טובות ולרגע מרגיש נדיב יותר עם לב רחב יותר.
נילי וגדי יקרים,
עשרים שנים אתם מצליחים לגעת באנשים ולשתף על גבול האינטימיות כמעט, ולייצר פינה ייחודית של ארץ ישראל היפה הטובה והנשכחת…