דברים באזכרה של טל – 2026-04-24
נילי, גדי, רון ודפנה היקרים,
חלפו 20 שנה.
בזיכרוני חרוט שזה קרה בשלהי אשמורת הבוקר. לפני עלות השחר. שנתי הייתה עמוקה. הטלפון צלצל. מניסיוני, צלצול טלפון בשעה כזו לימד, ששום דבר טוב לא מאיים עלי. עניתי "שלום", בנרגנות מסוימת.
ואז קול שלא זיהיתי ענה: "שלום זה רון הבן של גדי ונילי. רציתי להתייעץ איתך". "עכשיו" (עדיין נרגן משהו)? ואז רון אמר את דבר הבשורה המרה, שהביאה אותו לטלפן. ואחרי עוד כמה מילים הבנתי, שלא בקשר לעצמו טילפן, אלא בקשר לחבר של טל.
זה כל כך ברקאי. ברגע איום כזה, שייקחו האופל, למצוא את כוחות הנפש לעסוק באחר.
לאחר מכן, משחלפו ג' ימי המספד ושבעת ימי האבל, בה כולם עטפו את המשפחה, וחלפו גם השלושים, הגיע זמנה של הבירוקרטיה. אני לא שוכח את הימים הללו בהם יש למלא טפסים, לדבר על דברים פרוזאיים. את נילי, שנמצאת שם, אך לא ממש, את השיחות עם גדי על דברים מטאפיסיים, שהוא חש אותה עת. והזמן עושה את שלו. מרפא, אך לא לגמרי.
לא בכדי החבורה שנמצאת כאן מגיעה, מדי שנה, כבר 20 שנה. אני כאן מאחר ונילי וגדי כאן.
החיבור הרגשי שלי לגדי ונילי הוא יחיד ומיוחד.
הפקדתי בידי גדי את כל היקר לי. סמכתי עליו לפני 40 שנה. בעיניים עצומות. ואני עושה כן עד היום. מסתבר, שזה מסוג הדברים אותם אפשר להוריש. כשסיפרתי לבתי הצעירה על כך שגדי הגיע לגבורות, היא אמרה לי: "אבא אני סומכת עליו בעיניים עצומות".
ונילי, כפי שאתם יודעים, הנשמה הטובה, הדואגת לכל העולם ואחותו, לארגון החיים המשפחתיים בכלל, על היכולת להיות אסרטיבית, אבל באופן נדיר על הדבש, כמעט ללא העוקץ.
לא ממש, הכרתי את טל, אבל אני מכיר את גדי ונילי. ברור לי מאוד הכאב ומדוע אנחנו ניצבים ליד קברו הבוהק והמילים "שלמות עד כלות".
כשהרהרתי בדברים, נזכרתי בשירו המופלא של ז'אק ברל, שנעמי שמר תרגמה ל"אהבה בת עשרים". מצאתי בדמיוני, קשר אסוציאטיבי מסוים בשינויים המחויבים, בין אבל בן 20 ואהבה בת 20, מרגעים ראשונים של שיא דרך הצורה, שהדברים נחווים עם השנים. ודי לכך בבית הראשון מאותו תרגום נהדר.
"וחדר זה עודו שומר
זכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר לאשר חומק
לאשר הולך איתנו הלאה".
אני יודע, שהחלל הזה, שנפער בשל נסיבות הסתלקותו של טל קיים. הוא תמיד יהיה שם. אבל אני יודע, שכל שנה, כשאני מגיע לאזכרה כאן, אני מוצא עצמי מחבק את נילי וגדי חושב ולפעמים אומר לעצמי שאני בא לחזק, אבל מוצא עצמי מתחזק, נוכח כוחות הנפש שלהם, מראית החבורה, שמתקבצת לכאן והדברים שנאמרים כאן, המזכירים לי את ערכה של רעות אמיצה וערכים בהם אני מאמין.
חיבוק חם לכולכם.