שמונה שנים נדם קולי במקום הזה.
ביני ובין עצמי החלטתי שלא אדבר עוד עד שנת העשרים – כאילו שזו אולי לא תגיע לעולם.
ידעתי שבשנת העשרים למוות הארור הזה אהיה כבר אחרי שנתי ה- 40. ואזכר בנדר שנדרנו יחד בתחילת שנות העשרים שלנו – אתה לעסקים ואני לפוליטיקה. אתה תגדל ותצמח עם תעשיית ההייטק המתפתחת ואני בשבילי העשייה החברתית ואז ניפגש. ושוב לא יהיה שני לעוצמה של האחים לבית ברקאי.
שמונה שנים נדם קולי, כי מה המשמעות של הנדר ההוא? מה המשמעות של ברית אחים שמפרים ומתנתקים כמו שהתנתקת. הרי שנים כה רבות רק חמלתי עליך, קידשתי את חופש בחירתך כמצוות החילונים, התגאיתי שטסת כל כך קרוב לשמש… ובעיקר כמובן התגעגעתי.
כמה לא טיפוסי להגיע לשלב הכעס אחרי 20 שנה. כשכל הכיתה כבר התקדמה לקבלה והכלה.
בשנה האחרונה עליתי עוד פעם על הסחרחרת הפוליטית והנדר צורב את לבי ואת מוחי כמעט בכל רגע. כמה אהבת לשנן "זר לא יבין זאת" כמה אהבת להתכרבל בתוך האחאות המוזרה שלנו – של הטייס קפוא הורידים, קר הרוח והצנחן הרגשני והסחבק מהצנחנים. וכמה אני זקוק היום ליד שלך על הכתף שמצד אחד כל כך גאה ומצד שני דוחפת.
אבל עזוב אותי אח אהוב, ישראל זקוקה לך. ישראל שאיבדה בשנתיים האחרונות מאות רבות של צעירים וצעירות לוחמים ולוחמות אמיצים וחכמים, שחייהם נגדעו בשיא פריחתם – זקוקה גם לך. ילד בן 30 שהתבלבל בדרך ואולי הפר נדר אבל היה בטוח מוצא את עצמו בראש הטור בדיוק כפי שהיה תמיד…
אז אני ממשיך בדרך ואתה אתי תמיד. עם הנוקשות ועם הגאווה, עם הדחיפה קדימה ועם הגערה.