השנים עוברות, כולנו גדלים, משתנים ומזדקנים. הארץ שלנו משתנה וגם כל העולם סביבנו. רק טל נשאר לנצח בחור בן
30, מקסים כל כך שהשאיר בליבנו בור ענק.
אני לא רגילה לדבר, אינני מסוגלת לבטא את מה שאני מרגישה במילים. אבל כאשר נוכחתי כי אפילו גדי לא הבין את
ההשפעה והשינוי בחיי שקרה מאז אותו טלפון נוראי בלילה , כשמסר לי את הנורא מכל , חשבתי שאנסה לדבר אפילו אם
המילים לא ישקפו בדיוק את ריגשותי.
אני רק דודה, ואפילו לא כל כך קרובה ואשת סוד. לא זכיתי לנהל עם טל את אותן שיחות מופלאות שחוו אחרים.
מאד אהבתי אותו, ואני חושבת שהוא הרגיש את אהבתי אליו. ראיתי זאת במבט עיניו, בחצי החיוך שלו.
לא קשה היה לאהוב אותו, עם יופיו המיוחד, עם הכשרון להצליח בכל.
אני הערצתי אותו עוד לפני שהיה הטייס הגיבור והמוצלח, עוד כשהיה נער. הזכרון החד ביותר שלי מטל היה מהתקופה
לפני הצבא.
היינו בבית עם דני ששיחק במחשב ופתאום קיבל התקף ונפל (ואז זה לא היה אירוע כל כך שכיח . נילי התקשרה אל גדי
לבית החולים, אני עמדתי חסרת אונים,
וטל הנער, שהיה בקומה השניה ירד במרוצה וניגש אל דני וטיפל בו כבקי ומנוסה (ולא היה לו נסיון אז). הוא עשה כל מה
שצריך ביעילות, בקור רוח וברגישות
כמו שהתנהל אחר כך בבגרותו, בכל אשר פנה.
התמונה הזאת לא נשכחה ממני אף פעם, לא במסדר הסיום המרגש של קורס טיס, לא כאשר הופיע כה יפה ושזוף במלון בכרתים כשחגגנו לנילי.
גם לא כשעמדנו כאן לפני 11 שנה המומים וכואבים . והתמונה הזאת מדגישה את סימן השאלה הגדול שמלווה אותנו כל חיינו, ואין מנוח.