בכל שנה אנחנו מתאספים בחלקה הפסטורלית והמכאיבה הזו, והמעמד נד בין בלתי נסבל למנחם.
טל, כל כך אהבת לחשוב ולתכנן קדימה, והנה אנחנו שבים ומפשפשים בעבר.
כולם פה רוצים עוד ממך. ואין. המעגל מתכנס ברצון לחבק ולשאוב כוחות מעצמו, ולקבל עוד פיסה או פירור.
אבל אני לא צריכה לפשפש בזכרון. המפגש ביננו כל כך חי ונושם, יש לו צבע וריח של אהבה צעירה, לעיתים מטופשת וילדותית.
חושבת על הטלפון מדניה שאמרה שיש מישהו שאני חייבת להכיר. כי הוא שומע רחמנינוב וטראנס, הוא יפה תואר וקצת מוזר, שהוא מאד חכם. שאנחנו נהיה בול.
והמפגש האקראי איתך בחדר המבצעים של 124, סתם עברת לקחת משהו. מפגש ראשוני עם העיניים. עיניים מהפנטות, ענקיות ועוצמתיות.
הפגישה הראשונה שלנו, בה שיתפת אותי בהתרגשות שלך כל פעם מחדש בזמן טיסה. השליטה האבסולוטית ברגע, גילוי הנוף, הדאייה מעל המים, המדבר שכל כך אהבת, רק מגבוה. כמה אתה שמח שאתה טייס מסוקים ולא טייס קרב.
שם גם סיפרת לי על רון, וקשרת לו כתר של משורר, או שופט או שניהם, וכבר סיפרת לי על דני – וכמה שאתה אוהב אותו – ובאותה נשימה כבר סיפרת על גדי שממנו אתה לומד (כמעט) הכל. ונילי שיכולה לעשות כל מה שהיא מחליטה לעשות. וכבר שם הבנתי כמה אתם נילי וטל שזורים זו בזה.
משחזרת הלוך ושוב את כל הפגישות והשיחות והרגעים, ויש כל כך הרבה
הפגישה הבאה. שחר עונה לטלפון במקומך (אולי מפחד שתפשל?) ואומר: "טל רוצה שתבואי, וגם אני כאן, ויש סושי". שם על המרפסת בשדרות ח"ן הראית לי את המחברת הכחולה, עם רשימת התכונות אל מול רשימת האנשים – וסיפרת איך אתה אוסף אותם. ושיום אחד כולם יקחו חלק בהגשמת החזון שלך.
כן, טל, בגרסא שאני הכרתי, ילד בן 23 השתמש במילים כמו חזון, והוא באמת שאף להביא שלום במזרח התיכון.
ואיך לקחת אותי לטיול סנפלינג עם אורבך – וכל כך שמחת שאני ככה שטה בין המצוקים ולא עושה בושות. ובעצם בכלל פחדת יותר ממני, אבל התגברת בכך ששמרת עליי.
וארוחות בצהריים בימי שבת אצל הברקאים שם אני מכירה את דפנה, וטל אומר לי עוד בדרך: "היא המבריקה האמיתית פה, אי אפשר לעמוד בקצב שלה", ולאורך כל הארוחה מטח פינג פונג בין שניהם, ואני אכן לא עומדת בקצב. וגדי, שאז תיקשר איתי בעיקר בשתיקה, והיום מעניק לי כזו אהבה גדולה ומחממת, ודני שמחייך אל כולנו.
ועוד קצת עם דני באותו ערב בו התבקשנו לבוא לקרניצי כדי לטפל בו. ופתאום ליום אחד כל כובד המשא התחוור לך, וישבת שם על המדרגות בבית ובכית פתאום.
חושבת איך תמיד כולם הסתכלו עלייך בהשתאות, בחצי הערצה, ואיך התקוממתי.
ודווקא איתי לא היית ביקורתי, וגם לא נערץ, וחוץ מהטירוף של הטייסת היה גם בית. הייתי רוטנת שאתה צריך להרגע. לא לכולם יש את אותו הקצב, לא כל מי שלא מצוין לשיטתך הוא דווקא בינוני. לא חייבים תמיד להספיק הכל. אני הייתי מתרגזת. ואתה שתקת, או חייכת בעייפות.
תמיד תהיתי איך זה שמכולם אתה מצפה, עם עצמך אתה כל כך קשה, ואיתי אתה רך. היום אני משלה את עצמי שאולי איתי קצת נחת. שהמאבק המתמיד, השדים והתהומות שככו. אבל לא באמת יודעת.
היינו ילדים. והיינו זוג. מנסה להבין אם סבלת כבר אז, ואין לי תשובות.
יש המון דברים שהייתי אומרת לך היום, כשאני חכמה בעשור מאותו יום בו נפרדנו. ויש המון מילים שרציתי לומר כבר אז ולא הצלחתי.
אני מתנחמת בקשר שקשרתי עם המשפחה שלך, ובעיקר בקשר שקשרנו אנחנו.