מחשבות לקראת האזכרה של טל, 2014.
לפני הכל:
ושוב פסח. האזכרה מתקרבת.
אותו הצורך לכתוב – מתחיל לדגדג בי, שוב. ואותו קול פולני – תוקף אותי, שוב:
"מי את שתדברי. אפילו מילה לא החלפתם מעולם. תני מקום למעגל הקרוב."
ברגעים אלו, כמו בכל רגעי ההתלבטות ההזויים בשנים האחרונות,
אני נעמדת מול התריס החצי סגור, "במרפסת" שלי, ומתחברת…
שואלת בלבי את ה"אורקל – נילי" שלי: "מה לעשות?"
וכמו תמיד, לעיתים לאט, ולעיתים מהר – הדרך, מתחילה להתבהר.
כיוון. רעיון. ללא שיפוטיות. אין שיפוט אצל הזוג ברקאי.
הם אומרים מה הם חושבים. או לא אומרים כלל. הם עונים – רק אם אתה שואל.
ואז, אתה מקבל את המהות, ואת הדרך. הכל מדוייק וברור. מדוד ואמיתי. CRISTAL CLEAR.
סמוך עליהם, שאין גרם של זיוף.
סמוך עלי, בתור זייפנית מוכרת ומדופלמת, שהייתי מזהה זיוף, גם ללא משקל. רק במבט.
והברקאים, מפשיטים אותך, כל אחד בדרכו. משאירים אותך נטו. בלי פולניות.
ואתה נשאר עם ומול עצמך. להחליט.
והנה אני כאן, נילי. נטו בזכותך!
את ה"טרה" מבית פולניה– השארתי בבית. ברח' יוסף ספיר.
"כל בית צריך מרפסת.."
בסוף שנות ה-80, נבנו ברח' יוסף ספיר 2 טורי בתים.
טור מול טור. בית מול בית. מרפסת מול מרפסת.
"במרחק נגיעה". המרחק שמעולם לא נמדד. אלא הורגש לפי ההקשר.
בהתחלה, עוד היו תולים כביסה.
לשם כך, היינו פותחים לגמרי את התריסים.
מטבח מול מטבח. סדין מול סדין. בגדי ילדים מול בגדי ילדות.
בכורתי הזערורית, הייתה גוררת שרפרף קטן שתוכל להציץ מה"מרפסת"
(כמו שקראה לקטע במטבח שלפני התריס, ומאז זו "מרפסת" בטאבו).
וכך, בעיניים של בת עשר – הציצה ל"מרפסת" שממול, ולשביל שבינינו לבין ברקאי.
ילדה קטנה – וילד שממול.
"אימא, נכון הוא נורא יפה?" הסתכלתי על האב, והיא על הבן. שיבוט מדוייק.
"אימא, טל עבר לידי בשביל ולא אמר לי שלום". "ואת, אמרת?" עניתי בניסיון ללמדה פמיניזם.
"לא, פחדתי" השיבה הקטנה וחזרה למקום הבטוח, על השרפרף ב"מרפסת" שלה.
וכך, גדלו הילדים. ואנחנו, רק צפינו בטל עושה את ה"מסלול שלו" – על השביל.
מוזר, מה אפשר לקלוט על השביל ומבעד ל"מרפסת". מוזר, איך מסלול מושפע ממסלול.
תמיד ברור היה שטל הולך למקום חשוב. שהוא יודע בוודאות הכל על המסלול שלו: למה ואיך.
הצעדים – נראו יעילים וחסכוניים. מעולם לא זיגזג. לא דילג. צעד אחרי צעד.
המבט – קדימה, מפוקס והחלטי מאחורי משקפי השמש.
ההליכה – ביציאה מהבית ובחזרה אליו, הייתה באותה רמת אנרגיה ונחישות.
מעולם לא חזר מותש, או מובס. ובאותה מידה, לא ראינו אותו חוזר צוהל או מרחף.
הכל נראה היה מדוד ונכון. בדיוק לפי איזשהו תכנון פנימי שידוע רק לו.
וכך, ראינו אותו דרך ה"מרפסת", מתפתח במסלולי חייו השונים.
מחליף בגדים, עניבות, בנות יפות, כלי תחבורה. ותמיד עושה בהם – את כל המסלול.
בביה"ס – מחולצות "וויצמן" ל"בליך". עד שמינית. כל המסלול.
בצופים – מעניבות חניך לעניבת מדריך, לרשג"ד ולמרכז צעיר. כל המסלול.
את מדי ביה"ס והצופים – החליף צה"ל.
ממדי חניך בביס"ט, עד לסרבל טיסה. וכשהמסלול שלהם לא התאים לו – חתך.
ואנחנו פה, ב"מרפסת", לא ראינו את מסלולי הטיסה. רק את הנחיתות – בין המרפסות.
צפינו במסלול שדרוג כלי התחבורה:
מאופניים לטרקטורון שטח. מקטנוע לאוטו שהפך ל: TOTAL- LOST ועד לג'יפ הדיסקברי הלבן, מושא להערצה בבתינו.
ראינו את הג'יפ חוזר בשבתות מאובק – ממסלולים בדרום, או מלא בוץ – ממסלולים בצפון.
ופה, בין המרפסות, בקו הסיום, ראינו אב ובן מטפחים "קשר רחצה" עמוק.
מ"המרפסת" זה נראה כמו "קשר הערצה" הדדי.
מקרצפים בשקט ובסנכרון מלא. מעין ריטואל קבוע הידוע רק להם. פס ניגוב משיק לפס.
לא נדחפים זה לאזור של זה, לא חותכים במפתיע. נותנים כבוד. בודקים ריג'קטים ומשפרים.
ולימים, יישמנו את אותו המודל על הג'יפ שלנו. וכך, הוכנס אצלנו: "נוהל ברקאי":
מטיילים יחד, רוחצים יחד. ואצלנו, אב ובניו, מטפחים את "קשר השטיפה"…
וכך גדלו ילדי, מרפסת מול מרפסת, במסלולים משלהם, שבפועל – לא נפגשו ולא השפיעו,
אבל לבטח, באיזושהי פרדיגמה פיסיקאלית הזויה, מושפעים ממסלולו של טל…
וכך, גדלה בכורתי הזערורית מיקה, לאישה צעירה שלא זקוקה לשרפרף כדי לנהל את כל העולם. שמגדלת את בכורתה אלה, שזכתה שהידיים של גדי יהיו הראשונות שהביאו אותה למסלול חייה.
וכך, גדלו הבנים שלי גם הם. במסלולים משלהם.
לימים, עמד דור, בני האמצעי, להחליף את מדי "בליך" במדי צה"ל.
לפני הגיבוש לטייס, הצעתי לו לדבר עם טל. להתייעץ. הם כל כך שונים. אולי דווקא בגלל זה.
"אימא, השתגעת? טל? הוא מפחיד אותי!" אמר ילדי טרם גיוסו… דה – ז'ה – וו.
ולא עזר הפתק עם הנייד של טל, שנילי שתלה על המקרר בתחילת הקורס.
"אליו, אני לא מתקשר ודי! הוא מפחיד".
וכמה שהסברתי לו בעדינות ובישירות שהוא לא מתאים לטייס, כדי שלא יטפח ציפיות – לא עזר. המשפט היחיד שהכעיס אותו, ובצדק, היה:
"תראה את טל, הוא אב-טיפוס של טייס. ואתה מפחד ממנו. אתה חמוד ומאלתר. חי"רניק בול".
לא עזרו המחמאות והחיזוקים, כמה שונה ומיוחד בדרכו. בדיעבד, כשעף, הוא רק זכר לי את טל.
לפני כשנה, שאלתי הפעם את אלון, צעיר ילדי, לפני גיבושו לטייס, האם היה מצלצל לטל להתייעץ. בביטחון ענה לי מיד: "ברור שכן". והוא, שכבר גדל רק על הסיפורים, גדל בצופים לתוך חולצות ותחרויות ה"בניה המהירה" מהן חזר מנצח, אך לא מאושר. כאילו אסור ליהנות. רק לבנות.
חזר וסיפר מה אמרו על טל. ואחרי שיחת שכב"ג, בה סיפר רון על טל – חזר כמעריץ ומבולבל.
וכמעריץ – בירר עם אמנון פרטים על מטוסים והבחירות של טל לאורך המסלול.
וכמבולבל – הסתכל עלי ורק מלמל: " זה בטח לא קל להיות טל…"
כך אלון, היחיד שיכול היה, לא יכול היה.
כי טל החליט ש"די". החליט לא לסיים את כל המסלול…
כי את המסלול שלו – מצדו הוא כבר מיצה.
והפעם, נשארנו בלי תשובות, על המסלול…
לסיום, טל:
כיום, גם אני מחפשת תשובות על מסלול חיי, במרפסת שממול.
אני מסתכלת על האבן הדוממת שאומרת לי: "צריך לדעת, מתי להגיד: די ! ".