באחת הפגישות הראשונות שלנו דברנו על שאיפות ורצונות לעתיד. טל אמר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות, אבל הוא כן יודע, שאם יש אנשים מהם הוא רוצה לשאוב השראה ודוגמה, הוא לא הולך רחוק מדי- הוא רק מסתכל על הוריו ועל המרחק שהם עשו ועושים מהיום שהוא מכיר אותם.
הוא סיפר לי על התמודדויות, הישגים, התחדשות, ולמידה עצמית בלתי פוסקת וחסרת פשרות. וכך- עוד בטרם פגשתי אותם הכרתי את גדי ונילי דרך העיניים של טל.
אחד המשפטים הקבועים שלו שהפכו לשלנו בסיומן של שיחות על איך היה היום, על החוויות, ההספקים והתחושות היה "אבל בין כל הדברים האלו, לא הפסקת לחשוב, וגם הספקת לגדול, נכון?"
אני לא תמיד הספקתי, וטל היה סלחן אבל מבחינתו האישית זו לא הייתה שאלה והתשובה הייתה ברורה. למעשה, ואולי רק כפי שאני תפסתי אותו מהעיניים שלי, זו הייתה המהות שלו והדרך היחידה בה הוא יכול היה ללכת- תמיד לחשוב, תמיד ללמוד, ותמיד תמיד לגדול.
אני אקריא קטע מתוך ספר שטל קנה לנילי, שמדבר על הגדילה הזו שאין ממנה מנוס ואין לה חלופה:
"פעם האמנתי שהטיפוס בהר מסמן את המרחק הגדל והולך ביני ובין ראשיתי, ואת המרחק הקטן והולך ביני ובין ראש ההר. אבל עכשיו, אחרי כל כך הרבה ימי טיפוס, שקיעות וזריחות, אני מתחילה להסתכל על כל זה בעיניים חדשות :כל הימים אינם אלא יום אחד יחיד, שאינו בא ואינו חולף, וכל המרחקים הם מרחק מתמשך, שאינו גדל ואינו קטן ורק ליבי מוסיף להלום בקצב פסיעותיה של ילדה מתבגרת ובכל זאת מבין הדמעות אני מסוגלת לראות את ההר המופלא פורש לפני את תשורותיו הקסומות ונפשי נפעמת.
לפעמים נראה לי שההר כעצמו אינו יודע שהוא אבסורדי , שהוא עצמו מהתל בהרריות שלו, לועג לממדיו, צוחק על הפסגה שלו, אך במין דיאלקטיקה משונה, בלעג ובצחוק הוא מקיים ומשמר את עצמו,ואפילו קוצר את נצחונו.
לעתים, הזמן כולו נדחק ונדחס,לרגע אחד שעוצר את החיים ואת הזמן והופכם לאות רגע נצחי, שבו אני מוסיפה לטפס ללא משקל, והפסגה מצטנפת בתוכי, צומחת במרכז גופי,מחכה בסבלנות להדברתה הסופית-הן ההר מציע לי שפע של אפשרויות, ואי-אפשרויות והופך את חיי היום יום לאוצר בלתי נדלה,להרפתקה,ולהפתעה מתמדת".
אז טל, אני עונה לך גם היום, את אותה התשובה שתמיד עניתי לך, ומקווה שגם הפעם תהיה סלחן –
"לגדול אני לא תמיד מצליחה, אבל כמוך גם אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב".