מכתב לחבר שהלך, ככה סתם באמצע הזמן, מבלי שוב
ככה, באמצע הזמן, הלכת מבלי שוב.
0700 – טלפון משחר. חד, בהיר, ישר אל הלב. עוד שעתיים יום הולדת לניצן. רק לפני שנתיים, גדי, אביך מולידך וכמו שסיגל אומרת
– "האבא הלא ביולוגי של ילדיי", יילד אותו. והנה הוא בן שנתיים.
והנה אתה, אינך.
שלוש ומשהו. קיבוץ עינת. נפגשים כולם לחלוק לך כבוד אחרון.
אחרון?
הרי כל חייך היו לפניך, ועפ"י התנהלותם עד כה עוד הרבה כבוד היה אמור להנתן לך.
איך זה הצטלבו חיינו? אי שם בשנת 96. סיגל ואני, זוג הורים צעיר למעיין
שזה אך נולד, מטופלים ע"י ד'ר (אז עוד ד'ר) גדי ברקאי. ואתה , חניך מצטיין, מוכשר המעמיד דילמה קשה
להנהלת ח'א. ויתור או מסק'ר. ח'א ידע למחול על כבודו ולאפשר לך רצונותיך ובינתיים, הפקיד אותך בידי, למשמורת זמנית.
אח'כ, חניך קא'מ ב – 160. רצה הגורל וחניך מס' 1 נשאר בטייסת.
בין לבין – מתקדם, הטיסה ה – I אחרי אסון המסוקים, הנגיד האחראי
על הקשר בין המכין למתקדם, תדריך מסע ההשבעה – השארת אותי
פעור פה וחסר מילים נוכח סיכומך.
כן, העתיד כולו לפניך.
ובטייסת. הסמכה מהירה למוביל. שם שוחרר הרסן.
עד אז החזקתי אותך קצר, למורת רוחך, כדי שתתנהל יחד עם חבריך ולא לפניהם.
ההסתכלות המפוכחת על בעיותך, ורשימות התיוג לפתרונן. והשיחות אל
תוך הלילה – תן לנוער קצת אוויר לנשימה – הרי לא כולם כמוך.
והמפגשים במוצ'ש – שנינו באים כדי להכין עצמנו לשבוע הקרוב. בלי תאום. כך, מתוך אותה תחושת אחריות.
וסדנת נטע המיתולוגית – טל והצעירים, טל והגפ'ט.
ישנים בשטח, מנהלים את ח'א ואתה כדוגמא אישית ומתוך הלב , יחד איתם.
וימי הנופלים – יחד עם סבח, על האש. עד הסוף. עד שהכל חזרה במקום,
נקי ומסודר, וטקס ההשבעה. מערת הקמח. ועוד ועוד.
רבים הזכרונות, המציפים אותי, השגורים בי דרך קבע. לאותם ימים מלאי עשיה. ורבים הגעגועים, לאותו צוות מנצח. חזון והגשמתו. ביחד.
חזון פיתוח התו'לים המבצעיים. מינוייך לקצין האחראי (למורת רוחם והתנגדותם של לא מעט). אבל כך הרגשתי אז.
וכך אני מרגיש גם היום. על מנת לגעת בחלום – יש לשים את הטובים ביותר.
לא היה לנו, לשנינו, נוח בסיטואציה, אך ידענו שרק כך אפשר להשלים המהלך.
ואולי, במחשבה עמוקה לאחור, זו היתה נק' ההאצה של יחסינו. לא עוד מפקד/פקוד.
האם אז הפכת מפקוד מוערך לחבר, לאיש צוות מנצח?
היית ונשארת הבן של נילי וגדי, היית ונשארת החבר הקרוב של שחר, אחיה
של סיגל, אבל בינינו – היית פקוד ועכשיו אתה חבר – שווה ככל האחרים ואף יותר עם חלוף הזמן.
נילי וגדי המשיכו ללוות אותנו במלאכת הבריאה, ביצירת קן משפחתי מדהים של 4 בנים מקסימים, שחר התקרב עוד יותר והפך לשותף לדירה
לחבר קרוב. ואנחנו בתוך כל זאת, הפסקנו לשרת ביחד – כ'א בדרכו הצבאית' . אך יחד עם זאת העמקנו הקשר, החלפת החוויות, ההתייעצויות
והבירה.
חלמנו ביחד. רצינו משהו אחר. ייחודי, משמעותי שידענו שנוכל להשיג.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול – נשארתי עכשיו לבד. דוקא עכשיו, כשהחלטתי להשתחרר, יכולנו להתחיל במסע להגשמת החלום. אבל אני לבד.
למה ?
רק לאלוהים, ולך, הפתרונים.
תחסר לי טל, מאוד. יחסר לי צחוקך המתגלגל תוך כדי זריקת הראש לאחור.
תחסר לי בלוריתך השחורה כפחם, משוכה בג'ל דרך קבע. יחסרו לי עיניך
הירוקות, הפתוחות לרווחה בולעות העולם בלי לפספס דבר.
תחסר לי על שולחן האוכל יחד עם סבח, חגי ויהודה. תחסר לי כל מימונה.. האם היינו הולכים השנה למימונה אצל סבח, משהו היה
משתנה למחרת?
תחסר לי בהגשמת החלום. לבטח ישאר כזה – עמוק, עמום, לא מושג.
טליק. רצה הגורל ושזר דרכינו לאין ספור שזרים. הצטלבויות.
דרך צבאית משותפת, כמעט מגיוסך ולבטח עד שחרורך.
נילי וגדי המלווים אותנו, שותפים לכל עליה במשקל, חוסר ברזל, גודל ראש וכאבי הלידה ושמחת הבריאה. שחר והדר, חברים קרובים,
בני משפחתינו. הכל, מכל וכל – שזור באחד בתוך השני, בתוך השלישי.
רצה הגורל, רצית אתה, ככה באמצע הזמן, לקום וללכת מבלי שוב.
ככה סתם באמצע החיים, הזמן, היום.
אני רוצה להאמין, כמו שהאמנתי בך תמיד, שעשית את הדבר הנכון. אבל, צר לי. הפעם, טעית ובגדול.
לו רק ניתנה לי ההזדמנות האחת, לומר לך זאת לפני. אולי, משהו היה קורה אחרת.
השזרים והחוטים, עדיין פה, טל. חסרונך מעיק אך השתי וערב ימשיך לפעום.
נדע לשמור עליו ברוחך, בעקרונותיך, בהוויתך. כאילו אתה ממש פה, איתנו.
ואתה. שמור על עצמך באשר הינך.
שיר וסיגל
מעין, ליעד, ניצן ועמית
לבית משפחת עוז