חודש שלם גרנו טל ואני יחד.
הוא היה בן שנתיים. אני בת עשרים וקצת. טל ודפנה ודני ואני. רון עוד לא היה.
טל ואני הולכים יחד בשביל שמוביל לגן. ידו של הילד הכי יפה בעולם בידי. רק מילה אחת הוא ידע לומר אז.
מלה בת הברה אחת ושתי אותיות.
עולם ומלואו הצליח טל לבטא בעזרת המילה האחת הזאת שלו. שיחות שלמות ניהל בעזרתה.
שנים רבות ניסיתי להיזכר במלה ולא הצלחתי. זכרתי רק שלא הייתה "כן" ולא "לא".
נילי זכרה כמובן.
רוב הילדים אומרים "אבא".
טל אמר: "גם".
שונה, אחר ומיוחד מהמילה הראשונה.
"גם" ששינה את משמעותו דרך המוזיקה ושפת הגוף וההקשר.
שיחות שלמות קיימנו כך. ואני חשבתי שהבנתי.
עשרים ושבע שנים אחרי אותו חודש הוא דופק על דלתי. הוא עדיין הכי היפה בעולם אבל עכשיו הוא גבר. גבר צעיר.
עשרים ושבע שנים לא דבר איתי.
ועכשיו הוא מדבר בהרבה מאד מילים. המון מילים. ואני הולכת לאיבוד בתוך המילים וטל מסתתר ביניהן.
הוא משתמש בכל כך הרבה מילים ואינו אומר .
הוא מדבר איתי. הוא כותב לי מיילים בעברית וס.מ.סים באנגלית ומצליח לא להגיד כלום ממה שמטריד אותו באמת.
"הכל דבש", הוא כותב לי. "הכל בשליטה".
מצפה שאבין בין השורות. בין המילים.
ואני שוב ושוב נופלת שבי בקסם האבקה שהוא מפזר לתוך העיניים של שנינו. מעוור גם אותי וגם אותו מלדעת באיזו סכנה איומה הוא נמצא.
טלוש, הגעגוע שהשארת הוא בלתי נסבל.
הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור ולקבל הזדמנות מחדש לדבר. להקשיב. לחבק. אולי לבכות יחד.
בדף שהשארת כתוב מספר הטלפון שלי ולידו המילה להתקשר" בצרוף שמי. מי אמור היה להתקשר אלי? אולי כתבת תזכורת לעצמך באותו יום
שבו סדרת לעצמך תו חניה חדש ? אולי רצית לנסות לומר לי משהו ממה שרדף אותך והכריע אותך?
אילו יכולתי הייתי נותנת לך את השיר של בורחס להתנחם בו ולהבין שאינך לבד בתחושות האלה שתקפו אותך באכזריות ולא יכולת להן. בתוך החשכה צריך להסתייע לעיתים ביד של עיוור. יד של מישהו שרואה בחושך.
" לו יכולתי לחיות את חיי מחדש… (כותב בורחס)
בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות,
לא הייתי משתדל להיות כל-כך מושלם , הייתי יותר רפוי,
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי , מעט דברים הייתי לוקח ברצינות ,
הייתי פחות מלוטש , הייתי לוקח יותר סיכונים , הייתי נוסע יותר , מתבונן ביותר שקיעות ,
מטפס על יותר הרים , שוחה בנהרות רבים יותר .
הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם ,
הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית .
הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות בעיות מדומות .
אני הייתי מאותם אנשים שחיו כל דקה בחייהם בצורה פורייה ושקולה …
ברור שהיו לי גם רגעים של אושר ,
לידיעתכם , רק מזה עשויים החיים … רק מרגעים .
אך אילו יכולתי לחזור לאחור , הייתי משתדל שיהיו לי רק רגעים טובים .
אני הייתי מאותם אנשים שלעולם לא הולכים לשום מקום ללא מד- חום ,
ללא שקית חימום לרגליים , ללא מטריה ומצנח .
אילו יכולתי לחיות את החיים מחדש , הייתי נוסע יותר קליל ,
אילו יכולתי לחיות את החיים מחדש , הייתי חולץ נעלי בתחילת האביב והולך יחף עד סוף הסתיו .
הייתי מסתובב יותר בקרוסלה , מתבונן יותר בזריחות,
משחק יותר עם ילדים .
לו חיי היו שוב לפני…
אבל אתם רואים…אני בן שמונים וחמש
ואני יודע שאני הולך למות".
טל יקר ואהוב, אתה לעולם לא תהיה בן 85. נשארת צעיר לנצח וגזרת על כולנו להזדקן בלעדיך. אתה לעולם לא תרגיש שוב שאתה
הולך למות כמו כולנו. החוויה הבלתי נסבלת שזה איננו בשליטתנו ולא בהחלטתנו מתי ואיך נמות.
אלים אינם מתים. הם אינם צריכים להתמודד עם מה שאיננו בשליטתם.
"הכל בשליטה", כתבת.
וניסית לשלוט גם במוות. לקבוע מתי ואיך יגיע.
ואנחנו, בני האנוש והחלוף, נשארים כאן לחיות עם גזר הדין הנורא שגזרת ועליו אין ולא תהיה חנינה. געגוע וכאב נצחי.
כבר בקא"מ (קורס אימון מבצעי) כשהיינו בטיסת 161 שמענו על טל "ב 160 ברקאי הוא סמ"ט ג' ברקאי הוא הנסיך של שיר מפקד הטייסת והוא המנהל בפועל" כך אמרו.
מספר חודשים לאחר מכן התייצבנו ב־160 וראינו שאכן כך הם הדברים. הכל סבב סביב ברקאי והוא היה מעורב ומוביל כל פרויקט חשוב.
בהתחלה אנחנו, הצעירים, קצת חששנו מטל, עם האסרטיביות הרבה שלו ועודף התכליתיות שהפגין.
לילה אחד נשארתי בטייסת כמריץ ולדאבוני למרות השעה המאוחרת עוד היו מספר הרצות. טל, שישב סמוך לחדר המבצעים, שמע אותי מדבר עם הפקמ"צית ואמר: "בוא, אני אעזור לך. כבר מאוחר". התחלקנו בהרצות שנותרו.
כאן הבנתי בפעם הראשונה שהאהבה וההערצה שטל זוכה לה בגף טיסה וגם בגף הטכני הן לא לשווא.
○ ○ ○
טל היה איש חזון. תמיד מסתכל כמה צעדים קדימה ותמיד חושב איך אפשר להתנהל טוב יותר ולהגיע לביצועים טובים יותר. ככזה הוא מאד התעניין בטכנולוגיה ועל בסיס זה היה החיבור הראשוני שלנו.
אני צריך להתוודות ולומר למי שהיה ב־160 באותה תקופה, שלמרות שאת כל הקרדיט של דיסק הלחימה אני קיבלתי – הרעיון היה בכלל של טל.
באותה תקופה ב־160, איפה שלא הסתכלת, היית רואה, שומע ומרגיש את טל. בעשרות טיסות – גם באימונים וגם בפעילות המבצעית עם פרוץ האינתיפדה השנייה (שאז טל כבר היה מפקד גף מבצעים), בדיונים על תו"לים חדשים או על סדרי ארגון חדשים. באירועי הטייסת השונים ובטיולי השטח הרבים שעשינו באותה תקופה.
אל רמון לטייסת 113 הגעתי כשטל כבר עמד לסיים את תפקידו כסמ"ט ב' . שמחתי מאד על ההזדמנות לטוס במסוק החדש עם חבר ותיק כשהפעם שימש כמדריך.
○ ○ ○
אחרי שהשתחררתי מהצבא היה ברור לשנינו שכדאי לחבור יחד ולנסות ליצור איזשהו מיזם בתחום המחשבים. תחילה יחד עם יונש ובהמשך עם גדי ניסינו את מזלנו בעולם המחשבים והאינטרנט.
בכל השנים האלו טל היה בשבילי מעין אח גדול ומנוסה. תמיד היה ניתן להתיעץ ולהתלבט איתו. ותמיד ידע למרות הדומיננטיות הרבה שלו להקשיב ולהבין.
הרבה דברים השתנו בשנתיים האחרונות.
הייתי רוצה לספר לך, טל, על אותו לילה מופלא שבו גדי יילד את בתי, אביב.
הייתי רוצה שוב פעם לשבת איתך בבית קפה ולחלום חלומות על עסקים חובקי עולם.
הייתי מספר לך (למרות שאני בטוח שאתה יודע) שההורים שלך הם אנשים מדהימים.
לכל בן אדם יש כמה פנים – חלקם ברורים וגלויים וחלקם פחות.
כשאני חושב עליך, טל, עולה לי בראש התמונה שלך צוחק בפה פעור, ראש מוטה לאחור ועיניים עצומות….