אני יושבת וכותבת לך ועליך מדירתי בניו יורק, יום לפני נסיעה לכנס בשיקאגו, אותו כנס שבו קיבלתי את הטלפון הארור בדיוק לפני שנה.
חשבתי עליך המון בשנה האחרונה – על המעשה, על העבר, ועל איך ייראה העתיד שבו הקשר בינינו נמשך דרך הקשר החדש עם גדי ונילי, ועם דפנה, ורון ודני.
אחד המעברים הכי קשים מחיים למוות, עבור אלה מבינינו שעודם כאן, הוא המעבר מאיסוף זכרונות לבניית זכרונות. הידיעה שלא נוכל עוד לצבור חוויות משותפות, לשתף אחד את השני, לדבר אחד עם השני, ללמוד אחד מהשני. הידיעה שלא יהיו עוד זכרונות חדשים, עתידיים, טריים, יוצרת צורך אדיר לבנות את העבר. לנסות להיזכר בכל פרט, בכל אירוע, בכל מילה שנאמרה. לא להחמיץ דבר.
תקופה ארוכה עסקתי בזה. ניסיתי להיזכר בפרטים הקטנים של אותה שנה – לפני חמש-עשרה שנה - שבה הדרכנו ביחד בצופים ועל מחנה הקיץ שבו היינו שנינו כל כך גאים שהובלנו את הגדוד לזכות בצ'רלי הנכסף.
ניסיתי להיזכר באותה ארוחת-ערב חד-פעמית שבה זנחנו את הדואט שבו תמיד התקיים הקשר בינינו ונפגשנו ברביעייה, יחד עם יניב ותמר, על המרפסת בדירה שלך בתל-אביב.
ניסיתי להיזכר במפגש האחרון, על הטיילת, באחד מהברים הרבים שההיחשפות שלי אליהם תמיד היתה רק דרכך. אותו מפגש שבו ההתפתחות המקצועית שלך אחרי סיום הלימודים ברייכמן העסיקה אותך יותר מכל.
ניסיתי להיזכר בשיחה האחרונה, החטופה, כשהתקשרת בדרכך לסימולטורים אי-שם בארה"ב, אותה שיחה שאלמלא היתה כה חפוזה, אולי יכולתי לקלוט משהו ממה שעובר עליך, אולי יכולתי להיות שם ולהקשיב – אולי – וקשה להרפות מאותו אולי. אז - לא העלתי על דעתי... שלא אזכה שוב לשמוע את קולך.
תקופה ארוכה כעסתי על הזכרון שלי שלא משתף מספיק פעולה, שלא מצליח לשחזר במדויק את רגעי העבר. היום אני מבינה שדרך התהליך הזה שעברתי בשנה האחרונה התבהר לי אופי הקשר בינינו.
כל אותם פרטים של יום-יום, פרטים ועדכונים שבדרך כלל ממלאים קשרים וחברויות, כל אלה, אצלנו, היו תמיד רק ברקע, די זניחים למהות השיחות בינינו.
אני ידעתי כמובן על כל ההצלחות, בחיל-האוויר, ב-TrustWare ועם בחורות. עודכנתי בכל הפרטים על הפרויקטים שהגית והובלת בטייסת ובעבודה.
ויכולתי לדמיין את טל הברמן, הבליין, בטיול טרקטורונים, בחופשת סקי, או סתם באיזו מסיבה.
אך הדבר העיקרי שראיתי לנגד עיני היה את טל, שתמיד היה בחור יפיפה בעיני, מתפתח להיות לא רק גבר חתיך, אלא אדם רגיש, מתבונן, ומבין.
הצדדים שלך שאליהם נחשפתי היו מהרגע הראשון אחרים, יותר מורכבים, יותר עמוקים, ויותר עצובים. היו בהם המון חלומות, ורעיונות, ופנטזיות, ולא מעט תסכולים על המציאות שלא תמיד מתיישרת עם הדמיון. היה בהם נסיון תמידי, עיקש, ונערץ בעיני, לעבודה עצמית, וציפייה מאתגרת, אבל גם לא תמיד פשוטה, שהסובבים יצטרפו למאמץ ויעמדו בקצב ההתקדמות.
יותר מהכל היה בהם חיפוש, חיפוש אחר משמעות.
אם היתה ניתנת לי עוד הזדמנות, הייתי משתפת אותך במחשבה אחת – מחשבה שעצם היכולת שלנו לדבר אחד עם השני, כמעט על הכל, לשהות ביחד בשתיקה, בלי שום מבוכה או חוסר-נוחות, להיות שם אחד בשביל השני, להיות אחד עם השני, יש בהם עבורי המון משמעות.
אני יודעת שאתה מבין המעטים, שבאמת מבינים כמה קשר שמסוגל לכל זה הוא מיוחד ויקר בשבילי.
לו רק היתה ניתנת לי עוד הזדמנות.