דמדומי בוקר,
טל על לחיי, על פניי,
בגופי.
ועוטף ועוטף, ברכות
ולא
חַדֵל.
נמהל בדמעותיי, נבלע
בשתיקתי.
זעקתי כל כך רפה… ופי
פעור נִמְלַא מהר בטל –
בך
אין זעקה, הכל דממת
בקרים.
איזו תשישות כבר
בבוקרו של יום,
כל כך ספוג בך – בְטל.
הכל כל-כך רטוב, הכל
כל-כך צמא.
ופתאום כבר
שמש ועוד
פעם שמש ועוד פעם
שמש –
יָבַש הטל מפניי –
ונותרתי ריק