טל, כנראה שכולנו היינו זרים לך או אתה לנו, כי אף אחד לא מבין.
אף אחד לא מבין איך עשית את הנורא מכל. איך סבלת בשקט,איך בחרת
בדרך הזאת על פני כל דרך אחרת, איך לא שיתפת, איך לא התחשבת,
למה לא דיברת, למה לא בטחת, למה עזבת?
אמרת שאני לא זרה אבל ביריה אחת הפכת לזר מוחלט, אחד שלא
היכרתי למרות שחייתי לצידו.
זר לא יבין זאת. זה מה שאני מרגישה כעת. לא יבין את אובדני הגדול. הן
במספר החודשים המועט שהיינו יחד זכינו לאהוב כפי שלא אהבנו מעולם,
דיברנו על כך שאהבה כזו היא נדירה וכי הרבה אנשים לא יזכו לחוות
אותה בכלל. הרגשנו שיש לנו משהו מיוחד שאף אחד לא מכיר ולא מבין.
היינו שותפים לאותן המחשבות, אותן החששות, אותם הפחדים, אותן הרגשות.
כשאתה דיברת הבנתי אותך כי דיברת ממעמקי נפשי וכך גם
ההיפך. אתה הרגשת לבד בעולם ,יוצא דופן, שונה, מיוחד,
שאיש לא יכול באמת להביןוכך גם אני נשאתי את אותה תחושה כל חיי.
וכשנפגשנו, הרגשנו שמעתה נעבור את המסע יחד כי סוף סוף יש מי
שמבין באמת. יכולנו לשתוק יחד ולדעת מה השני מרגיש וחושב. עכשיו אני
מרגישה שוב לבד בעולם. אין מי שמבין אותי באמת או מה עובר עלי.
כולם מרחמים אך יחד עם זאת, תמיד יש להם מה להגיד, מצפים שאמשיך
הלאה ומנסים להראות שיכלה להיות מציאות יותר עגומה. הם לא מבינים, לא
משנה כמה שאני מנסה להסביר את הכאב. ואז אני מדמיינת שאתה מולי,
מביט בי מבלי לומר מילה והמבט כל כך מבין, מלא עוצמה. רק אתה
יכולת להבין ואתה איננו, ואני לבד. חסרונך מורגש בכל נשימה שלי, כאילו היא
לא שלימה והכאב הוא תמידי, לא עוזב.
מסתבר שחבשת מסיכה ואני ממשיכה בדרכך. לכל מקום אליו אני הולכת
אני נושאת עמי מסיכה שמחה. אנשים אומרים שאני מתמודדת יפה
והאמת שגם אתה היית גאה. אני ממשיכה בחיי, ממשיכה ללמוד ולעבוד.
מבלה די הרבה, יוצאת למסיבות, הופעות, מסעדות, טיולים, אבל שום דבר לא
ממלא את החלל שנפער. אני נהנית אבל לא באמת, כאילו הכל פרווה,
עם טעם לוואי של חסרונך.
וכשאני לבדי אני מרשה לעצמי להוריד את המסיכה ואז אני בוכה. גם בחלומות
עולה מולי דמותך, לא נותנת מנוח.
טל, כנראה שכן הייתי זרה כי אני לא מבינה. לא התאמצת שאני אבין וזה כואב.
ביריה אחת דנת אותי לגעגועים אינסופיים. דע, שלנצח אוהב אותך.