ועכשיו כבר עטיתי זקן מלא וסמיך. עדות לזמן שחולף… עדות לארציות שלי.
אני אינני בן האלוהים טל, ויגעתי ממרדפי פסגות.
מצאתי נחמה בְזַקַן של אבלים. התנחמתי במנהג של "עמך" כי מאסתי בגדולות.
אך בלילות, במה שבני אנוש מכנים חלומות, אתה שוב ושוב חוזר אליי עם אותה כמיהה, אותה קריאה, אותה זעקה, אותו רצון עז להיות נורמלי…
ולי רק נותר לשזוף עיניי בשלמותך- שלמותך שהביאה אותך עד כלות…
אני מבין עכשיו, כי לא יכולת לנגוס מפרי העץ ההוא, עץ ה"בלי-דעת". אני מבין עכשיו, כי את הבדידות הנושבת בפסגותיך כנראה תשא עמך לנצח – לשלמות כנראה, מחיר גדול…
ולכן עוד מעט, אסיר בוודאי את זקני שגדל לו פרא.
אשוב במהרה למרכז העדר, אשוב מהר, להיות כבשה בין ההמון.
אך בלבי תמיד אתהה היכן העלם? אותו העלם שרעה את ההמון…