מדי פעם, לעיתים רחוקות, אני רואה מישהו שמזכיר לי אותך. משהו במראה החיצוני תופס. העיניים, השיער עם העיניים.
משהו בחיוך. תמיד אני נדרכת. ותמיד זה גורם לי לחבב את האדם אינסטינקטיבית.
עוד אף פעם לא פגשתי מישהו שהזכיר לי אותך באישיות. עברו הרבה שנים מאז שנפגשנו וגם הרבה שנים מאז שאתה לא חלק מהעולם המוזר שבו אנחנו חיים. אף אחד לא מזכיר אותך. לא בגאונות, לא בטירוף, לא במיזנטרופיה המשולבת באהבת אדם, לא ביופי הפנימי.
לפני חצי שנה נכנסה לחיי חזרה חברה ועמיתה שקוראים לה יעל. המדריכה שלי בקורס פקמציות אי שם בשנת 98.
היום מנהלת משאבי אנוש שמלווה אותי צמוד באותה צורה אינטלינטית בסוגיות ניהוליות ולפעמים גם אישיות בעבודה.
בחורה חכמה, מאד שמחה בהוויתה, שהדריכה אותי באותם שלושה חודשי קורס בבסיס עובדה.
שלושה חודשים מצחיקים, כיפים מאד, עם המון שמחה ובחורות חמודות וחכמות. מבחינתי יעל היא זו ש״אשמה״ בכך שלא התקדמתי בקריירה המקצועית כפי שרציתי והמשכתי להיות מדריכת פקמציות (זה היה משבר רציני בזמנו, שערער מבחינתי את התפיסה שלי לגבי מי שאני ומה אני אמורה לעשות בחיי). וכך באשמת יעל שובצתי בטייסת מסוקים בפלמחים, בתור פקידת מבצעים, בטייסת מאד מאד מבצעית. וחשבתי שזו קטסטרופה גדולה. עד היום אני מאשימה אותה (בצחוק כמובן) באיך שהתגלגלו החיים.
שלשום הייתה לה יום הולדת, והחלפנו תמונות מאותה תקופה, בערך חצי שנה לפני שנתקלתי לראשונה בעיניים האלו של טל.
התחלנו לשחק במה היה קורה אם, משחק חסר תכלית שלא מוביל אותך לכלום (בדיוק דיברנו על זה השבוע נילי, זוכרת?) ואני ישר אמרתי לה שאם היא לא הייתה מחרבת לי את קריירת ההדרכה לא הייתי מכירה את טל, ולא את גדי ונילי הנפלאים בהם זכיתי הרבה שנים אחרי.
בטח שלא הייתי זוכה להגדרה המקצועית הברורה. של זו שלא משנה איפה תהיה, היא זו שתנהל את העניינים ותגרום לאירועים/פרויקטים/אנשים וכל מה שבינבם - להתגלגל. או כמו שאמא שלי אומרת, פעם פקמצית - תמיד פקמצית.
בתמונות אני כפי שהייתי עם טל.מאד ילדה במראה. מאד רצינית בעיניי עצמי. מפוחדת באותה מידה. שקטה. קצת מטומטמת. מתוקה.
המשחק של ״מה היה קורה אם״ דבילי ולא מקדם בשום צורה, והוא גם מלא בשגיאות ומחשבות פילוסופיות חסרות תכלית ודי מטומטמות. אבל הוא בלתי נמנע.
אם לא הייתי פוגשת אותו, איך כן הייתי מתגלגלת.
אם היינו נשארים ביחד, איזה מין זוג היינו נהיים.
איך טל היה מגיב לאישה שאני היום,
ואיך הייתי לוקחת את העוצמות שלי היום לאותה תמר ולאותו טל של אז,
ואיזה מין גבר נפלא הוא היה גדל להיות. או שאולי הכל היה מתגלגל אותו דבר. כי החולשות, התכונות והחוזקות האנושיות הן דבר קיים, ומובנה ומוטבע בנו, ולא משתנה רק כי סטינו מדרך אחת והמשכנו באחרת.
ובכל זאת יש וודאות. אין לי ספק שהעולם הפסיד את טל
העולם היה יכול להיות טוב יותר בזכות טל.
שהוא היה מהמעטים מאד שמשאירים חותם, שמשנים משהו יסודי ומשאירים אחריהם מורשת. מילה גדולה שטל יכל לה.
וטל גם הוא הפסיד ובגדול.
הפסיד אותנו ואת מה שגדלנו להיות.
תמר שנבל
הי נילי,
באפריל המיוחד הזה לא נוכל להיפגש כבכל שנה, ובכל זאת אני זוכר כמו כל שנה את ה20 באפריל ההוא, יום הלוויה.
ב8 בבוקר עמדתי בתור בסופר והתקשר אליי גלעד שהיה בארה"ב. עזבתי את העגלה ולא חזרתי..
לאחר מכן הלכתי לברית המילה של אחיין שלי (גיסתי ודפנה היו במחלקת יולדות יחד).
ומשם ללוויה.
בתקווה שתחזרו לקיים את האזכרה בשנה הבאה ועוד הרבה שנים.
אני תמיד חוזר משם מלא זיכרונות טובים מטל המיוחד ומכם, משפחה מיוחדת של גיבורים.
חיבוק מרחוק,
דורון בילב
נילי וגדי היקרים,
אכן עוברת עלינו תקופה מיוחדת.
אני מקווה שנצלח את התקופה הזו
בטוב ובמהרה.
בינתיים, בדרך זו, אני מבקש לחזק
ידיכם ולחבקכם.
ברעות אמיצה,
פיני מרינסקי
נילי וגדי יקרים.
חשבתי עליכם בזמן האחרון לא מעט. אביב, ופריחה, שמאז אותה שיחת טלפון בשעת בוקר מוקדמת שהגיעה מדיתי וסיפרה, נקשרו לתמיד במחשבות עליכם, ובימים האלה חשבתי בנוסף שיהיה לכם בוודאי לא קל להחליט איך לנהוג השנה, ותודה על המכתב המשתף שהגיע לפני דקות אחדות. מכורח המציאות המוזרה של השבועות האחרונים אני, כמו לא מעט אחרים, בוודאי, נוטה "לחשוב" יותר מאשר "לעשות", ומדרך הטבע האנושי הוא, כנראה, שבני גילי יקדישו יותר מחשבות לסיכום העבר מאשר לתכנון תכניות מרחיקות לכת לעתיד. ברגע מסוים החלטתי שבמקום "רק לחשוב" אולי כדאי לי קצת להגדיל את ה"לעשות", ומכיוון שגם כתיבה היא סוג של עשייה, לכתוב חלק שמרגש אותי יותר מחלקים אחרים, של המחשבות האלה. כמובן שהמחשבות כוללות גם גלריה של אנשים שנכנסו לחיי במשך השנים ולפני ימים אחדים כשקראתי לעצמי את הרשימות שהתאספו נוכחתי שלא הרבה מהאנשים נכנסו אליהן, ואני תוהה, למה? למה אלה כן ואלה לא? ונדמה לי שאני קצת מבינה למה. הטוב ביותר הוא להסביר את עצמי כאן במילים של א. א. מילן מפי פו הדוב:
"And that's the whole poem", he said. "Do yo like it, Piglet?"
"All except the shillings", said Piglet. "I don't think they ought to be there."
"They wanted to come in", explained Pooh, "so I let them. It is the best way to write poetry, letting things come".
וכל זה כדי לספר לכם שבין מעט האנשים שנכנסים לרשימות נמצאים גם אתם. בהתחלה גדי עדיין לבדו וקצת אחר כך זה שניכם יחד. כנראה ש"זה אתם שרציתם להיכנס לשם, ונכנסתם..."
לא הכרנו את טל באופן אישי (נפגשנו אתו רק פעם אחת, יחד אתכם ועם חברה שלו וישבנו כשגם דיתי ודני היו אתנו, במסעדונת במצפה רמון), אבל מרגע הולדת כל אחד מהילדים שלכם אנחנו שומעים עליהם הרבה מאוד מפי דיתי, ואנחנו מרגישים שאנחנו כאילו קצת מכירים אותם.
אנחנו מחכים לקבל קישור לאתר החדש שאתם מכינים לזכר טל. את האתר שהיה קיים עד עכשיו קראנו הרבה יותר מפעם אחת והכרנו היטב כל מה שאפשר להכיר דרך מילים.
שלכם יעל וכמובן גם מוטי
נילי יקרה,
עצוב שלא ניתן לקיים את האזכרה לטל.
אתכם מרחוק,
חיבוק,
איריס ואפרים
לא להאמין.
הבוקר חשבתי על האזכרה.
והתחלתי לחפש אם יש איזשהוא
איזכור לאזכרה.
הפרחים :הכלות וציפור גן העדן
שפורחות אצלי עכשיו בגינה הם
איזכור לאזכרה.
שנדע רק ימים טובים
והרבה בריאות.
עדינה ארבייטר - טבעון
יקירי,
לכל אחד יש זכרון של טל משל עצמו, וגם לי.
אף פעם לא דיברתי איתו על הצבא ולא על העבודה – אבל כשזרק
הכל מאחוריו והלך לעבוד בתור ברמן, הלכנו בתחילת המשמרת
שלו לבקר ולתמוך.
דיברנו על דא ועל הא, ושאלתי אותו איך הכוסות של היין אצלו כל
כך מבריקות.
הוא גילה לי את הסוד המקצועי – ומאותו היום, וכנראה עד יומי
האחרון, בכל יום (!) כאשר אני רוחץ כוסות יין – אני נזכר בטל.
גם זו מורשת.
קובי בילר רחובות
חיבוק גדול נילי גדי והילדים.
ד"ש גם מנועה ומכרמי תוצרת גדי.
נורית ידלין
טל. 20 לאפריל 2020. הפעם מבטלים. לא באים.
הקורונה לוקחת מאתנו מגע אינטימי ואקראי, עבודה ופרנסה, חלומות ושאיפות, שמחה ואבל.
מעניין, איך טל היה מתייחס לקורונה?
גדי ונילי מהמחמירים כמובן. כמו תמיד הכי אחראים שאפשר. דוגמא ומופת.
ואני? נעמדת ממול, מרפסת מול מרפסת או מסכה מול מסכה, מבקשת מגדי הקלה...
קריסטל קְלִיר, זה עניין של שכל ישר, אומר גדי ומסכם דיון שאפילו לא החל.
כשהחולה הראשון אובחן, חתך גדי באבחת סכין את חבל הטבור בין חלומותי למציאות שנוצרה, עקר את סימני השאלה ממקומם ונעץ סימני קריאה בלתי מתפשרים:
אין סקי !!! אין יציאות ולא ביקורים! לא ילדים ולא נכדים!
אני חוזרת למשפחתי, מעבירה בחשש את המסר, וכולנו מתיישרים על סקלת ברקאי
ועושים חישוב מסלול מחדש...
וטל?
איפה הוא היה על המסלול?
האם היה ציני? אולי לפחות בהתחלה?
אולי היה לוקח סיכונים, או סיכונים מחושבים ואז ממזער נזקים?
מקסימום מכה קלה בכנף...
ואולי, היה מסתכל על כל ההיסטריים מלמעלה מבעד למשקפי השמש במבטו האפור והחד, כאילו כלום לא יכול לחדור ולנפץ את השלמות הזו, את רצף ההיגיון הקיומי.
בשקט, היה נותן לכולם לדבר, או לְבַּרְבֵּר מבחינתו, ואז היה חותך ופועל לפי פרוטוקול פנימי.
ואולי, דווקא ממעוף הציפור ובחדות נטולת עיוותי רגש, היה מבחין בין הראשונים איך וירוס, שנחת עלינו נטול נ.צ מדוייק עתיד לשנות את חיינו, והיה הראשון להוציא נוהל הפעלה מסודר.
ואולי, היה רוצה להמשיך כמתוכנן, כמו באותו טיול עם גדי, כשמזג האוויר השתנה וטל רצה להמשיך לעלות על ההר, למרות ההמלצה החד משמעית לוותר.
ואז, גדי פסק והם פִירְסֶסוּ. טל, לא אמר מילה, אך עיניו לא סלחו...
לא הכרתי אותו ממש ואני לא יודעת איך היה מרגיש אם פתחי האוורור של החיים היו נסגרים. האם ומתי היה מחשב מסלול מחדש על סקלת הזהירות.
אבל בדבר אחד אני בטוחה למדי. טל לא היה מסכים שנתגודד סביב אבן הגרניט בניגוד לנהלי השעה. במבטו, החד כעיט, היה חודר מבעד לאיפודי המגן ולמסכות שהיינו עוטים, פיסית וריגשית.
טל לא היה מוכן לסכן אף אחד. אף פעם. ובטח לא כדי לעשות לו כבוד. זה לא מתאים לו.
הפעם, הוא היה פוסק שנֵפַרְסֶס...
ועיניו, היו הופכות לירוקות ומכילות, כצבע הצמחים בעינת...
היום, אנחנו עושים חישוב מסלול מחדש.
היום, כל אחד בדרכו, נוצר את טל בליבו...
הילה העיניים שממול...