על טל שלא הכרתי – ירון רבינוביץ

אובדן של בן צעיר, אובדן של אח צעיר, האם יש טלטלה, רעידת אדמה אנושית גדולה מזאת? כולנו, במיוחד במדינתנו רוויית השכול, משתאים לעיתים קרובות מול השאלה הזאת. 

האם הזמן יכול להפחית את דרגת הכאב העצום של אובדן בן, אח אהוב? אולי הזמן דווקא מעצים את הכאב, את סערות הנפש ומונע מהפצע להגליד? ומה עם הצורך והרצון להשלים עם הבלתי ניתן להשלים, מה עם השאלות שלא מרפות וחוזרות שוב ושוב, משחזרות אין ספור פעמים את האירועים בשאלה  "מה היה אילו",  מול הצורך האנושי בהמשכיות למען העצמי ולמען האחרים ולעומת הרצון והצורך לזכור, להיזכר, לתזכר ולהתרפק על הקיום שאבד?

לצערי הרב לא הכרתי את טל בחייו, אבל הייתה לי במשך השנים  הזכות והכבוד להכיר ולהוקיר אותו דרך האזכרות, דרך האתר המושקע שהקמתם לזכרו, דרך שיחות עם חברים משותפים ודרך שיחות נפש לא מעטות עם גדי.

גדי נכנס לחיי לפני 42 שנים. אני הגעתי אז כמתמחה חדש שגדל בחו"ל ישר לגוב האריות המאתגר של מחלקת הנשים בתל השומר. גדי נהפך מיידית למנהל הישיר שלי ולמורה שלי. בגלל שכולכם מכירים ומוקירים את גדי הקפדן, המדויק, המדייק, הביקורתי, המאתגר והחותר לשלמות, אתם מבינים שהוא לא היה מנהל קל וגם לא מורה קל. אבל הוא היה מורה ומדריך מצוין ותוך זמן קצר נהפכנו בקרבות היום-יום של חדר לידה, הוא כמפקד ואני כחייל, לצוות קליני ומחקרי מחדש ופורה, תרתי משמע! עם השנים הרבות שעברו מאז, מערכת היחסים בינינו כמובן השתנתה, ולטעמי התהדקה, השתפרה, והשתבחה. היום אנחנו יושבים במשרדים קרובים אחד מול השני, מנצלים הזדמנויות לשיחות מקצועיות, לפתרונות בעיות באגף, ופותרים כמובן גם את כל בעיות העולם! ובעיקר מנהלים שיחות נפש לא מעטות, ולעיתים עוסקים בתמיכה הדדית בצמתים המורכבים אותם שנינו עברנו במשך הזמן.

ועם השנים אני חש, וזה לא נאמר בינינו אף פעם במילים, שאני מצאתי בגדי דמות אב מקצועי, ובו זמנית גם דמות מורה דרך ובעיקר חבר.

למרות השנים שחלפו, קהל גדול מתכנס כאן מידי שנה  עם נילי, גדי, דפנה ורון, עם המשפחה המורחבת ועם החברים הקרובים כדי להיזכר בטל. אנחנו כאן  כדי לחבק אתכם, נילי, גדי, דפנה ורון, להשתתף בגעגועיכם, בהתמודדויות שלכם, בתחושות ה-"מה היה ומה היה יכול להיות אילו" ואולי על ידי כך לנסות ולמלא את החלל הריק, העצוב והענק שאתם מרגישים. וכל שנה אנחנו מתפעלים מהאזכרה המכובדת והמושלמת, מלווה במוזיקה שטל אהב ושמזכירה ומוקירה את טל. אירוע "ברקאי" שמכבד כל כך את זכרו של טל, מחבר אותנו עם טל, ומאפשר לי להכיר ולחוות את טל כאילו פגשתיו בחייו. את טל שמגיל צעיר היה מיוחד, ילד אהוב, ספורטאי, הרפתקן ללא מורא, מדריך צופים מהולל שזוכה אפילו פעמיים באות הצ'ארלי האגדי. ובו זמנית, בחור שאוהב ושומע שעות מוזיקה קלאסית, כותב פרוזה ריגשית ומרגשת, ידען, אינטלקטואל, חכם עם נפש חוקרת, וכמובן טייס קרב. בחור שמקרין על סביבתו ביטחון עצמי שמשרה תחושת שליטה, וכפי שאני שומע מחבריו ומסביבתו עם שמחת חיים, עם אישיות כובשת, אהוב, אהוד, מעורר השראה. גאווה למשפחה, מנהיג, וכפי שאחת מחברותיו כינתה אותו בפני: נסיך.

ומאידך, או אולי דווקא בגלל כל התכונות המעמיקות הללו, בו זמנית גם בחור מתלבט, לעיתים אף מתייסר עד מאד עם המציאות האישית והעולם שמסביבו, עם חיפוש תמידי לאלטרנטיבות, לדרכים אחרות, לשינוי.

משפחת ברקאי היקרה, אתם מצאתם במשך השנים דרך מרשימה לחבר אותנו לטל ולזכרו. אתם עושים זאת מתוך חוזקה אישית ומתוך חוזקה ופתיחות משפחתית, מתוך יכולת לתת ביטוי לכאב ולצער, מתוך יכולת להתמודד עם הריק והחור הענק שבלב ולמלא את חלקו הגדול של הריק באהבה, בגעגועים מתוקים-עצובים, ובו-זמנית לאחד את כולנו בזיכרון מרגש ומחבר, באזכרה שראויה לאישיות המרתקת ולחייו של טל ולשמירתו בליבנו ולהעלאת זכרו.