טל ברקאי

שלמות עד כלות

כך, נחרטו 18 אותיות ו-8 מספרים כסופים על אבן גרניט.

השם והשנים – אוגדו להם יחדיו. כאילו זה כל הסיפור. כאן טמון עולם ומלואו. ולא יוסיף.

ואז, רווח ועוד רווח ועוד ועוד… עד שהעיניים מסתגלות לרווח, סופגות את השקט שמותיר

החלל,

ורק אז פוגשות הן את המשפט האלמותי המושלם הזה, או את צרוף של שלושת המילים

שהפכו למותג: "שלמות עד כלות."

שלוש מילים שמספרות עולם ומלואו. שלוש מילים שנותנות את השלם.

כל שנה אני עומדת נכלמת מול הסערה שמתעוררת בי ושרוצה למלא את הריק. למלא את

החסר. ככה אנחנו בני אנוש, לא יכולים להישאר בלי תשובות,בלי מילים ופרשנויות,

שיתווכו לנו.

כל שנה לוקח לי שוב זמן התבוננות מחודשת ב-18 אותיות ו-8 מספרים הכסופים על אבן הגרניט.

אני קוראת אותן אחת אחת. לאט ובהטעמות שונות. בהערכה, בהשתהות ובהשתאות.

כל שנה אני שומעת את הדברים שנאמרים על טל ומבינה שדווקא העוצמה החזקה ביותר –

נמצאת ברווח הריק .

תחושת הריק הותירה אחריה את אוהביו של טל – חסרי מילים. ההבנה, שאין מה לנסות

להבין.

אין די מילים שיצליחו להקיף את כל עולמו שלוש מאות שישים, וודאי שלא לרדת לעומקו

ומחשכיו, כמו גם לא להמריא לגובהו ומעופו הבלתי נתפס.

רק לפני שש שנים הבנתי את מה שהברקאים הבינו בהבלחה מופלאה באותו כאוס

עמדנו גם בפני השאלה מה לחרוט.

אני, כאשת המילים, שתמיד מוצאת בהן מפלט ורוגע, הרצתי אין ספור משפטים, מחקתי

ושכתבתי.

כי איך אפשר לבחור מה לכתוב ובעיקר על מה לוותר. התובנה שהמילים, ככל שתהיינה

מענגות, ממלאות ואף מנחמות, לא תוכלנה להכיל באמת את כל הסיפור, הכתה בי.

שאין די מילים המתארות את היתמות והריק שנוצר.

"את מתכוונת רק שם ושנים?" התפלא אחי. "כן. כמו טל ברקאי" ומיד נמחקו לי כל הטיוטות

ונרגעתי.

וכיום, אחרי אחד עשר שנה, כשקראתי שוב בהטעמה את 18 האותיות הכסופות, על רקע

המוסיקה המופלאה שגדי הנגיש לנו ברגישותו האין סופית,

התחזקה בי ההבנה שבעצם כנראה אין די מילים שיכולות באמת לתאר לאנשי טל

הנאספים שנה אחר שנה, מה היה טל. מה באמת הרגיש וחשב.

רק במנעד המילים הייחודי של טל: "שלמות עד כלות", יש הכל.

את מה שהיה ומה שנותר, ללא היה.

שאר המילים שבמילון, ככל שינסו לדייק ולקלוע, רק יקטינו ויוזילו את היותו, וימעיטו את

העדרו.

חיבוק ענק, ללא מילים

הילה, העיניים שממול