הברוש צמרתו אט הרכין – מרים

 צמוד קרקע.

״ברושים גורמים לי לחשוב על בתי קברות.״  

בדבריו התייחס אבא, לאופנה שפשטה ביישוב באותה 

עת, לטעת  ברושים לימוניים כגדר חיה     שמפרידה בין הבתים.

״אני הייתי נוטע אשל״. אמר, ״אשל, שאתה פוגש אותו 

בדיוק בתוך הנופים, שאתה הכי זקוק לו  בהם.  

אשל הוא עץ משמח ונדיב. אתה יכול לחסות בצילו במדבר 

ולהנות מהפריחה הסגלגלה שלו. גם בחם כבד, קריר יותר מתחת לעלותו ״

במיתולוגיה היוונית מסופר שאפולו, אל המוזיקה, השירה 

והאמנויות, אהב מאוד את הילד קִיפָּארִיסוֹס. כאשר הילד הפך לנער, העניק לו אפולו צבי מאולף 

כבן לוויה.

רצה הגורל, וקיפאריסוס הרג בשגגה את הצבי. בצערו כי רב, ביקש קיפאריסוס מוכה היגון

מאפולו שיניח לדמעותיו לזלוג לעד.

 אפולו נענה לבקשתו והפך 

אותו לברוש (קיפאריסי ביוונית), עץ שחי לעד ומגזעו דומע שרף

בצורת טיפות.

אבא שלך נטע אשל בחצר הבית. ברחוב שבו נולדו וגדלו ילדיו.

“לא הייתי נוטע ברוש”, אמר אבא, כאילו ידע שנגזר עליו יהיה 

לראות ברושים ולעמוד ביניהם בטרם עת.

כמו אותה אם, בספרו של דוד גרוסמן, שבורחת מבשורה.

כמו בכל שנה מגיע האביב. כמו בכל שנה אני יוצאת לחצר ביתי 

והאביב מחייך אלי מכל עבר.

כמו בכל שנה מביא איתו האביב גם, את ימי הזכרון.

 מפגש עם הכאב הנורא והשכול.

הברושים ממשיכים לעמוד בדממה,  מרכינים צמרת, ודמעות 

השרף שלהם זולגות .