באתר שהקמנו לזכרו של טל ייחדנו מדור בשם "חיים שאחרי".
יש בצמד מילים זה כדי לתאר את כל מה שעובר על כל אחד מחבורת משפחתנו בנפרד, כמו גם על המשפחה כולה.
חולפות להן חרש, מתחת לרדאר 13 שנות אובדן הקשר….
שנים של "חיים שאחרי" שיש בהן מצד אחד חסר אנוש,
שנים של ריק משתק –
אולם מנגד, שנים של מאמץ כמעט בלתי ייאמן,
לנוע הלאה אל הכי שניתן להגיע
למרות ואולי דווקא בגלל…
מבחינתי האישית זה התבטא בשיבה לתפקוד מיד לאחר תום ה"שבעה":
להיכנס לפרוייקט של שיפוץ מטורף בקליניקה תוך כדי פעילות מרפאה שוטפת,
לשוב לבית החולים, חרף המבטים הנוגים הניבטים אליך ברוך ובחמלה, לנסות להמשיך לשמור על גובה –
למרות הכנף הסדוקה…
אין בלבי ספק, שטל ידע בינו לבין עצמו
במחשבותיו בטרם ,
… שניתן יהיה לסמוך עלינו
שכפי שהיינו חזקים עבורו תמיד, בין אם בילדות ובין אם בשנותיו האחרונות,
כך נמשיך ונשרוד
ומבחינה זו לדאבון לבנו – שוב שתפנו פעולה והיינו לו לעזר…
איני בטוח מה היתה החלטתו לו היה מכרסם בלבו הספק, אם נילי, אני ושלושת אחיו נוכל להכיל את השבר על ממדיו הבלתי נתפשים.
טל היה אחראי כפייתי, ומקבל החלטות בחישוב ובקור מזג.
משטל סמך עלינו שנשרוד,
לא מעט בזכות מספר מאפייני DNA פגומים במשפחתנו,
נותרנו ביום שאחרי עם הצוואה הלא כתובה ואפילו לא מדוברת
ש…החיים חייבים להימשך
וכך עשינו…
רבות יוצא לנילי ולי, בין אם בשתיקות האין סופיות או בשיחותינו אל פני הנצח בכרכום
לתהות –
מהיכן הגיעו תעצומות הנפש?
מנין היכולת למחות דמעה עקשנית,
הניגרת בעיתוי ובנסיבות הפחות מתאימים
לרכז כוחות ולהתגבר על הנטייה הטבעית
לרגרסיה,
שרק צפויה להתעצם בהתייחס לשנים החולפות
ומגמתה הטבעית והבלתי נמנעת היא
להרפות,
לשחרר,
ולהודות בהפסד….
לכל אחד מאתנו ישנו הטל שלו,
בכפוף למידת הקרבה ולמאפייני הקשר שהיו לו אתו.
עבורי טל היה ועדיין כזה גם היום
מעבר לקשרים המובנים בתוקף קרבת הדם,
מודל להערכה,
טל שיקף עבורי כמראה חדה כתער, ללא עיוותים וללא הנחות
לא רק את היכולת לזהות את החולשה ולהודות בקיומה
ובשל כך להיות מסוגל לתקן ולשפר
עד להפיכתה של אותה חולשה ליתרון…
משהו שהיה טבוע בדמו מאז הילדות אך התעצם וממש נתפר למידותיו בקורס הטיס.
יעידו עלי דפנה ורון, כי מידת הקשב, הפניות והפתיחות לעולמם ובכלל
התחדדו אצלי בחלוף השנים,
וכך מצוי אני בדיאלוג יום יומי
עם טל
כמעט על כל דבר ועניין
וכשאני משתמש במילה דיאלוג, אין בכך טעות או חלופה שגויה ל־"מונולוג", שכביכול מתבקש…
זה קורה בכל מקום ובכל עת
תוך כדי עבודה עצמית מייגעת בגינה בכרכום, כאשר גנן צעיר וחסון היה יכול לבצע זאת בנזיד כמה שקלים …
או במלחמה כנגד כוחות ה"רשע" המפתים בדבר כדאיות המאמץ הכרוך בלרתום את העגלה לטנדר בשיפוע החניה הגדול בכרכום לבד, רק כדי לפנות גזם, שיכול היה להמתין בשקט לשבוע הבא…
בעת תכנון והכנת מדריגה שבאמצעותה יוכל דני להיכנס לטנדר…
כולה פעמיים שלוש בשנה…
או, מה שקורה הרבה,
דווקא בעבודה בבית החולים
בהתחקות הכמעט אובססיבית אחר דפוסי החשיבה של אנשי הצוות
במאמץ בלתי נלאה לפתח גישות למניעת כשלים תפקודיים אנושיים בעתיד.
הוא תמיד שם
עיניו היפות בוחנות אותי בחיוך ערמומי
כאילו רוצה לראותני "זורק" בחולשתי….
אותו מבט שהיה משגר, כאשר הייתי מעז לחטוא ולבקש מנילי מנת תוספת למרק המהביל והטעים…
כאומר,
ככה… שתי מנות מרק… שוב לא עומדים במשמעת הדיאטה……
למרות שלא תמיד אנחנו רואים כל דבר עין בעין,
כבר שמעתם מנילי עד כמה היה טל שיעתוק מדויק לשלל תכונותיה…
ואולי בניגוד למה שהיה בעבר, בחיים האמיתיים…
אין אנחנו רבים, גם אם ישנן מחלוקות
ולא פעם זוכה אפילו לחצי חיוך בעינים יוקדות מחום שאומרות הכל
ובעיקר,
שיחקת אותה….
אולם,
דבר אחד איני יכול למחול לטל,
על שלא השכיל להמתין ולראות את ילדיהם של דפנה ורון
חודרים מבעד לעדשת הקסדה לשדה הראייה הקיומי שלו
המחשבה
שלו טל היה רואה את אדם בהתבגרותו המשכרת,
מתבשם בניחוח של ברק וזוהר
ומתמכר לנופם של נועם ודורי ….
יתכן והכל היה אחרת….
אינה חדלה מלהטריד את מוחי
ובאורח פלא
דווקא כאן הוא נעלם לי מהתדר…
אז זהו,
קצת נפתחתי,
בכל זאת מגיע לכם משהו עבור נאמנות והתמדה של כל כך הרבה שנים…
אשתדל שלא לעשות זאת לעתים קרובות מדי…
תודה לכולכם על היותכם לצידנו "קהל" ביתי אוהד…
ולמרות חוסננו עאלק….
חשוב לנו שתדעו כי אתם עוזרים לנו הרבה יותר משאתם נוטים לשער.