הכל התחיל בטלפון הזוי ממספר לא מוכר. גד?
מדברים ממדור נפגעים בחיל האויר… זה לא פחות ממדהים עד כמה מהר אתה חוזר למציאות רדומה
אי שם בעבר הרחוק. למזלי המשיכה הדוברת טרם שהסרטים החלו להתגלגל שקיבלה את מספר הטלפון שלי משחר גורן, מדובר באירוע הענקת כנפי כסף לבוגרי מחזורי 135/ 136 בביס"ט 25 שנה הסמכתם כטייסים בחיל לכל דבר ועניין…
"האם תהיו מעוניינים להשתתף באירוע"? שאלה בטבעיות,כאילו טל לידנו ואתנו, אני, שמתרחק מאירועים חברתיים טקסים כמו מאש, גם כשמדובר באירועים הקשורים למסלול חיי המקצועיים מוצא את עצמי פולט ללא שמץ של התחבטות
"כן"….
לשאלה הנוספת מעבר לתוספת פרטים אודות האירוע, מיקומו ומשמעותו,כמה נפשות תגיעו?
השבתי אוטומטית שניים, נילי ואני…
למה כן? ולמה רק שנינו? מדוע לא התייעצתי עם אף אחד כשהשבתי בחיוב? לאלוהים פתרונים.
מנעד האפשרויות לתרץ התנהלות זו רחב עד אין סופי, והאמת -גם לא כל כך חשוב.
לימים, כשניסיתי להעמיק באופן תגובתי והתנהלותי שאינה מאפיינת את אורחות חיי המשפחתיים, נדמה לי שהסיבה האחת והיחידה שהביאה אותי להתחייב להגיע, קשורה לא בנו כמשפחה שכולה ודואבת אשר מתחזקת את זכרו של טל בגיבוש ובלכידות מוסכמת, אלא בטל עצמו.
תחושתי היתה שאם לא אסכים , למרות רתיעתי הספונטנית ממפגשים שעלולים לחשוף פצעים שכבר הגלידו (האמנם?…) , שאירוע שאמור היה להיות אולי מאד משמעותי עבור טל -יתרחש ללא מעורבותו .
היתה זו תשובה חדה ואינסטינקטיבית, שלא ניתן לשיירה המהוללת הזו לשאוט , כאשר טל יוותר שכוח בצידי הדרך….
מניח שבדיוק אותו המניע חלף במוחו של שחר גורן שותפו למסלול ולימים גם לדירה, כאשר מצא לנכון להסב את שימת לבם של מארגני האירוע שצריך לזכור גם את טל..
כבר בהגיענו לאתר האירוע בהרצליה, לא יכולתי שלא לחזור לימי השירות שלי באותו חיל מובחר השונה כל כך משאר חילות הצבא.
למרות שבמקביל התרחש במבנה טקס חילופי קצין הרפואה החיילי ( קרפ"ח ) בחיל האויר… וטקס הענקת כנפי הכסף, הסדר השקט המקצועי והאירגון המתוקתק להפליא, מילאו את החזה בגאווה ובתחושה של "בית". לפחות זה לא השתנה במחוזותינו המידרדרים.
זו היתה תחושתי בתקופה שאני שירתתי בחיל האויר כרופא, וכמובן כאשר נחשפנו לחיל האויר של טל: מהיותו "המועמד הטבעי" להדחה בגף א' בקורס הטיס ועד לתפקידו האחרון כסמ"ט.
טקס הענקת הכנפיים חצי יובל מסיום הקורס, ריגש בלי גבול את הלוחמים המהוללים, אנשי צוותי האויר למיניהם, אשר אינם מאבדים את קור המזג ושיקול הדעת גם בעיתות משבר ובלת"ם מסכן חיים.
אולם, מרגש במיוחד היה הכבוד שנתנו כולם, ממפקד החיל עצמו , עבור דרך מארגני האירוע ועד לטייסים ובני משפחותיהם, לחללי החיל שאינם עוד בחיים.
הופתענו והוחמאנו בלי גבול מהעובדה, שאיש לא הפריד בין נפקדותו של טליק שלנו מיתר הטייסים שנפלו כלוחמים.
לא זו בלבד ששמו וזכרו של טל לא נשתכח, לתחושתנו נעשה לו כבוד אמת, כבוד שהגיע
מחברות , הערכה, ולחלק אף מגעגוע.
אפילו הרס"ר המפורסם מבית הספר לטיסה בן גידו, ניגש אלינו לספר על טל (מדובר בלא פחות מ25 שנה ! )
שהדבר הבולט שהוא זוכר שהיה יפה תואר…
לחיצת היד של מח"א עבורנו היתה אישור שגם הם שהמשיכו את הדרך בצבא ובחיל וחלקם משמשים כיום בתפקידים בכירים ביותר בחיל, מכבדים את החלטתו של טל,
וממשיכים לאהוב אותו ולהעריכו כשם שהיה.
הם היו שם כולם, עם בנות זוגם ודור ההמשך…..
האירוע היה למשפחות לא פחות מאשר לטייסים , אשר נדמה היה שכולם לרבות בכירי החיל והמארגנים, התרגשו ממנו.
ואם על רקע כל זה, וחרף הנסיבות השונות מאובדן חיים בשדה הקרב האוירי, זכרו ושמו של טל ברקאי נישא באון ותמונתו מתנוססת על המסך, לנוכח אולם מלא מפה לפה שמחא כפיים בעוד שנינו, נילי ואני, מדדים נרגשים אל עבר מח"א שהמתין על הבמה…
כל שנותר לנו
לקוות שטל קיבל זאת בהבנה…