מעולם לא עשיתי דבר מלבד לחלום. זה וזה בלבד היה מובנם של חיי. מעולם לא העסיק
אותי באמת דבר אחר פרט לחיי הפנימיים. הכאבים הגדולים ביותר בחיי מתפוגגים לי
כאשר, בפותחי את החלון לתוכי, אני יכול לשכוח את עצמי למראה תנועתו" מתוך ספר האי
נחת של פסואה :
השנים נספרות מאפריל לאפריל.
מפריחה לפריחה.
מיום זיכרון ליום זיכרון.
כמעט עשור עבר.
ההעדר בלתי נתפס יותר ויותר ככל שהזמן מתארך
והגעגוע מתעצם.
איך פתאום באבחת חרב מקבל יום רגיל לגמרי באביב
משמעות של יום מקולל וספירת החיים מתחילה מחדש.
עד אותו רגע ארור היה זה סתם יום של חול .
ורק לשמש ריח של יסמין
ורק לאבן קול של לב פועם
ורק לערב צבע של תפוז
ורק לחול שפתיים מנשקות
כי כל אילן היה מפרש רוטט
ולדממה עיניים של ילדה
ולדמעות ניחוח הלבלוב
ושם העיר כשם אהבתי