מחשבות משחררות אחרי האזכרה
"משוחררים…"
נשמע קולו העייף של המורה בכיתה.
לו רק היה מרים ראשו, היה רואה שהכיתה כבר ריקה.
שאף אחד לא נשאר לשמוע את מילתו האחרונה. שהצלצול הגואל שחרר אותם שנייה לפני כן.
שבעצם, הם היו משוחררים ממנו כבר מתחילת השנה.
הם היו שם רק כי ככה קבע החוק. חינוך חובה לכל.
"משוחררים…"
נשמע קולו המתאמץ להפגין מנהיגות של סמל הטירונים במסדר היציאה.
כולם עברו לעמידת "הקשב" וחיכו לשמוע מי חטף שעות ביציאה.
"ברקוביץ' שעתיים. חיימון שעה. השאר: שבת שלום!"
שאגת השחרור של השאר השתחררה ממעמקי הבטן המתגעגעת,
וקריאות "אחי" נשמעו ברקע מגרש המסדרים שנשאר ריק תוך דקות.
"משוחררים…"
נשמע קולו הקשוח של סגן גונדר א., מפקד אגף ב' בכלא הדרים.
כל שישייה נדחקה חזרה לחדר בדממה.
רק שיקשוק המפתחות של הכלאים נשמע. צליל מתכתי שייהדהד בראשם לעד.
כל אחד סוחב את החטא ועונשו שלו.
כל אחד ממתין לשחרורו הוא, עד יומו האחרון.
"אימוש, פיצקית נרדמה וליאור בטיול ג'יפים", קולה המתחנחן של בתי בנייד, שעה לפני האזכרה.
"אין שיחרורים", הפטרתי עוד לפני שסיימה. מטייל, הגבר שלה…
"ממש לא רציתי שיחרור! חשבתי שאבא ישמור עליה, ואני אבוא איתך…"
ובו זמנית הפטיר הגבר שלי: "ממש לא. עד כאן. אני מתייצב שם!"
האבא הזה, שתמיד מתייצב לכל קריאה של ילדיו, לא משחרר הפעם מטוב ליבו.
"ואני, בטח לא משתחררת" הפטרתי בלי שהתבקשתי.
"אימוש, תשתחררי, ניכנס אליהם הבייתה כשתתעורר, טוב?" …
"משוחררים…"
נשמע קולו העמוק של גדי.
אף אנחת רווחה או קריאות שחרור לא קרעו את הדממה ולא הזיזו את רגבי האדמה עליה עמדנו.
אף אחד לא הסתכל על השני לראות אם אכן ניתן האות. אם אפשר באמת לנטוש.
אף אחד לא זז. אף אחד לא באמת הרגיש משוחרר ללכת.
אף אחד כנראה לא רצה להיות משוחרר.
מחצית השעה קודם לכן,
אף אחד לא ציפה שקולו העמוק של גדי יפרוט שוב כך על מיתרי ליבו.
מאז נקרע מיתר ברקאי, העמיק קולו של גדי.
כל שנה מאז, מיתרי ליבי חושבים שהם מוכנים לשמוע את קולו העמוק, שהם מכירים את טווח הרטט.
ובכל שנה, מפתיעים שוב מיתרי מגוון קולו העמוק. עומק קולו. גובה עומקו.
אף אחד לא ציפה שקולה של דפנה יקרע לגזרים את אברהם חלפי ויקרע את נפשינו התועה.
אף אחד לא ציפה שתפרוט במדוייק כל כך, בקול נקי וחד להפליא, לא גבוה לא עמוק. רק מדוייק ונכון.
כך, ולא אחרת. כך, כפי שלא שמעתי מעולם. כך, שאפילו חלפי לא ידע שאפשר.
המיתרים מכירים את מנעד קולו הסדוק והכואב של רון ומתכווננים לכאוב איתו.
מיתרי ליבי מזהים את המיתר הבודד האחד, מיתר של אח אחד.
מיתר, שצלילו הייחודי, שאין לאף אחד מלבדו, משתלט על התוכן.
ונילי, מיתרי מכוונים תמיד למיתריה של נילי. או נכון יותר, אני משתדלת לכוון אותם לפי מיתריה מבעד לחלון.
בקולה המאופק לכאורה, העינייני לכאורה, מקריאה תמיד דברים. לא את דבריה.
רק יחידים זוכים להבין ולהרגיש את דבריה בתוכם. את שלא נאמר.
ודי לך אם תזכה להבין, שלעולם לא באמת תוכל להבין את כל מנעד מיתריה.
שדי לך גם במה שאתה חושב שמבין. די.
ומיתרי, ידעו לרטוט. ידעו לדעת להכין עצמם לקולו העמוק. או לפחות חשבו שידעו.
לכל אדם יש את טווח האוקטבות של מיתרי נפשו. כל אחד עבר דבר או שניים בחייו בו רטטו מיתריו.
כל אחד עלה לאוקטבה גבוהה כלשהיא, ככל שאיפשרו לו מיתריו ומסע חייו, ונסק לצלילם והמריא.
כל אחד ירד לאוקטבה הנמוכה שלו, ככל שאיפשרו לו מיתריו, ככל שקשה היה מסע חייו, וצלל לצלילם ונסדק.
והמאושרים שביננו, הרגישו כל תו, ואצרו בליבם מנגינה אחת, שתמשיך לפרוט על מיתרי ליבם ברגעים הקשים.
ואלו, שיודעים שצריך וחייבים לנצור מנגינות, ושלא חייבים לשחרר – הם המשוחררים האמיתיים…
"משוחררים…"
נשמע קולו העמוק של גדי.
משק כנפי השחרור אל החופש – לא עמד באוויר. ולא באווירה.
קול הצלצול הגואל – לא נשמע. ולא שיקשוק מפתחות.
מגרש המסדרים – לא התרוקן.
כן, ואף אחד לא עזב את הקן.
לאט לאט, אנשים היישירו מבט זה אל זה. כמחפשים להתחבר עוד קצת. רק עוד קצת.
והאמיצים, היישירו מבט לעצמם פנימה…
לאט לאט, ניגשים לברקאים לקבל חיזוק או חיבוק. או שניהם.
וכך, מדי שנה, נרקם עוד חיבור, נקשר עוד קשר סמוי מהעין. עוד מיתר מרטיט, עוד מנגינה או תו נשמר.
ולמרות מצוותו של גדי, או אולי בגלל, או בזכות,
אף פעם לא הרגשתי משוחררת יותר בתוך כבלי. או כבולה יותר בתוך שיחרור מזן מיוחד.
כל שנה באפריל, מרגישה שזורה יותר במיתרי ברקאי. שייכת יותר.
שייכת – עד כלות….