נילי

טל שלי

הוא שם,כל הזמן אתי.

לא נשאר לי יותר רגע לבד.

קצת הסטת עיניים מהכאן ועכשיו והוא תופס אותי מאחור,

פתאום .

תמיד זה פתאום.

גם אני עם הדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק,

שהוא כולו באותה עת שיח עם העולם כולו,

הבנתי משהו נוסף.

זה קרה כשבקשו ממני לדבר עם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים על קריירה.

אני קוראת לזה לדבר עם, והם קוראים לזה הרצאה.

ניסיתי לחשוב מה הייתי רוצה שיקרה במפגש ההוא עם ההורים,

או מה חשוב לי לודא שקרה במפגש הזה,

שכמובן כמו כל מפגש חד פעמי הערך שלו מוגבל למדי.

חשבתי לתת להם איזה משהו קטן לדרך.

משהו שקל לאמץ אותו ושהוא תמיד שימושי.

לדבר איתם על החשיבות שבשאלה.

רציתי להזכיר להם

שבתוך כל תוהו ובוהו שנוחת עליך,

יש תמיד משהו

שיכול לפזר קצת את החשכה

לדלל במעט  את המשהו הצפוף הזה שחונק אותך,

לעצור מעט את ההיסחפות,

את אובדן הדרך,

את העצב .

וזה בעיני היה תמיד,הכוח לעצור ולשאול שאלה.

לא לקבל רק את התשובות .

או את ההנחתות .

או את ההתרחשויות .

אלא גם לעצור ולשאול

מה אני עושה ?

למה כדאי לי ?

מה באמת אני צריך ?

מי יודע להגיד לי מתי אני רוצה שזה יקרה ?

ואז נזכרתי

שתמיד בשיח שלי עם העולם

חשובה לי השאלה

כי היא כל כך משמעותית בהקשבה לעצמך ולזולתך.

ולשאול שאלה

היה כלי שטל לקח ממני בכל עצמתו .

זוכרים  איך הוא היה מתחיל שיחה,

גם עם איזו מישהי מזדמנת בבר.

בשאלה !

"מתי התחלת לחשוב? "

בכל השורות שהוא כתב

השאלות היו רוב התוכן.

והדבר הנוסף שנזכרתי היה

שהמילה החשובה האחרת בחיי

והיא מצאה את ביטויה הקיצוני אצל טל היה נושא הציפיות.

אני מתחילה ומסיימת כל מפגש אנושי בתיאום ציפיות

וטל לקח לעצמו את החופש לעוף עם ציפיותיו למרחקים.

אבל אנחנו ממשיכים להיפגש.