עופר, 18 באפריל 2008
טל,
סיפור צבאי מתחיל ביום ושעה, במקום וגובה בדרגה ותפקיד וממשיך בפרטים איך ואיפה ומה היה ומה נראה ומה הלקחים ואיך נשפר.
אבל בכל סיפור יש בסוף גם אנשים ולפעמים הם גם מאד מיוחדים.
אז זה סיפור של ליל סתיו עם טל לפני 10 שנים בשמי שפלת יהודה. זאת הייתה תחרות מקלענות בין טייסות המסק"ר- ונבחרת 160 הייתה שיר (מפקד הטייסת) עם ארז נור, ואני עם הכוכב העולה- טל .
את טל הכרתי והערכתי מהטייסת- אבל גם מהכדורסל… שיחקנו כל יום שלישי בגימנסיה הרצליה – בתוך אולם חם ולח – כמו סאונה רטובה רק בלי סטייל. כל מי שנכנס לכבשן אחר הצהריים מתיישב בתשישות בצד ומחכה לטוב, ואז באיחור אופנתי היה פורץ טל לאולם, לוקח כדור ומתחיל בריצה מלאת אנרגיה וחיים לצעד וחצי מצד לצד…
מה שהיה מדהים בהבזקי האנרגיה האלה זו העובדה התמוהה, שביום ששי בצהריים הוא שיחק כבר שעתיים במגרש אחר (בכפר שמריהו) ופרץ האנרגיה הזה הוא רק המחצית השנייה…
טוב – נחזור לליל הסתיו, טל מטיס ואני מתרכז במשימה בגובה 4000 רגל (כק"מ) מעל קיבוץ גלאון,שלפתע נשמע פיצןץ מהמנוע, נוריות נדלקות, צופר אזהרה, רעש חזק ו-ומאז טל ואני עוברים לסרט אחר.
בסרט הזה – שאורך דקה/דקה וחצי- חשוך, לא רואים כל כך את הקרקע, יש אמנם מסוק- אבל אין לו מנוע- ולכן הוא מתחיל להנמיך- כשגיצים עפים ממנו כמו מכוכב נופל. יש צוות ואין הרבה זמן.
אני הוותיק, טל הצעיר המוצלח. אני לוקח את ההגאים וכל אחד מתרכז בשלו. טל רגוע,עניני, מודיע שהשליך מטענים, מודיעים בקשר לשיר וארז. אני מנסה לייצב את המסוק בדאיית הנמכה (אוטורוטציה) אופטימלית. טל לא מנסה להשתלט- הוא יודע מה הוא יכול ומה הוא צריך לעשות.
בשלב הקריטי וברגע הנכון הוא שואל בענייניות ובלי לחץ של מישהו, שסומך עליך שהכל יסתדר בסוף – לאן אנחנו הולכים לנחות. לאן, זאת הרי שאלת מיליון הדולר- בדיוק בטיימינג המושלם- שאלה שמוציאה לי את הראש מהמכשירים ומכריחה אותי לחפש שוב את התשובה הכי טובה בחוץ, לפנות שוב לאן הולכים לנחות וכמה טוב שהוא שאל את זה עכשיו , כי בעצם צריך לשנות כיוון – עכשיו רואים דרך האד תוואי של מטע בתוך החושך מסביב. החלטה- הולכים למטע- את המסוק זה ידפוק אבל הסיכון/סיכוי לנו נראה הכי סביר יחסית לשטח החשוך מסביב. טל מסכים – Mata it is מבחינתו. הראש של שנינו רץ לאותו כיוון. אין ויכוחים, אין מחשבות אובדניות. מרוכזים בביצוע.
האדמה מתקרבת. מבחינים בעצים ומתרכזים בהטסה, עצירת השקיעה והמהירות מעל לצמרות, ישור גב ושקיעה לתוך המטע. רעש גריסה כשהרוטור פוגע בגזעים מכת הפגיעה באדמה, טל מכבה את החשמל – זוחלים החוצה – דממה.
בשקט שאחרי לפני ששיר וארז מגיעים, על השביל במטע האבוקדו של גלאון התחברנו. בלי מילים, בלי דרמה ורגש(חוץ מרגע אחד מאוחר בלילה בתל השומר) – ומאז היינו קרובים גם אם לא דיברנו שנה. מאז עברו הרבה מים במטע. הגורל חיבר אותנו עם טל וגדי ונילי – הסתבר לי שגדי טיפל בי באירוע בירפ"א כמה שנים קודם לכן, אחר כך גדי טיפל ויילד את שלושת ילדיי, וטל – טל עבר לטיסת אחרת – השתחרר, אבל הכניס אותי ל־advisory board שלו….
מדי פעם בנקודות החלטה לפני הלימודים ותוך כדי בהתלבטות איפה לעבוד תוך כדי העבודה ואם להחליף מקום, הוא היה מרים טלפון או נפגש ושואל ומתייעץ, מקשיב, שוקל, ממרה ועושה מה שהוא מרגיש. זה advisory board שמכובד להיות בו.
טל היה מוכשר, חכם, יצירתי ומעשי – והיה ברור לי שהוא יהיה כוכב גדול – ולתת עצות לכוכב זה תמיד טוב. טל היה באמת כוכב, כוכב שביט שזרח, הגיע בסערה והשאיר רסיס כוכבים בכל מקום שבו עבר. הוא נתן אור בהיר וחזק וכמו כוכב שביט – כשהוא עבר הוא היה יותר חזק מרוב הכוכבים –
ואז הוא כבה, כשנגמר לו האור.