חלפה לה עוד שנה, בצנעה, כמעט בהחבא.
החיים כפי שנטחן באוזנינו באובססיביות ע"י אותם שתמיד יודעים,
אכן ממשיכים,
עולם כמנהגו נוהג.
על רקע זה, יש משהו שנראה פתטי,
לנסות ולגבש חוויה קולקטיבית, לזכר מה שהיה ולעולם לא יהיה עוד.
בבחינת העמסת מחויבות רגשית, מיותרת, ואולי אף לא הוגנת,
על כתפיים שאינן מעורבות,
באינטנסיביות היוקדת של הזיכרון הפרטי.
חמד לו הגורל לצון, בסרקזם האופייני לו, ונמצאנו, "חבורת סוד מוחלט בהחלט" ,
מתבוססים בדמעותינו, שורדים את שלא ניתן לשרוד.
על פניו , כולנו כמוך טל, מעוצבים מ־DNA יצוק מפלדת אל חלד…
האמנם?
האמנם היית כה חזק,
והאם אנחנו עצמך ובשרך,
אשר מעצמיותנו נוצרת ולידנו שגשגת,
כה עוצמתיים, כמפורט ב־ingredients הגנטי שלנו?
ככל שהימים חולפים, כך מתרבות השאלות.
ואנחנו, שארית הפליטה, ב־Loop אין סופי,
מסתחררים סביב השאלה האחת והנוקבת,
איך אפשר…
והתשובות חומקות חולפות בין ההמיספרות,
מסרבות להיתפס,
כדרך השרעפים במעבר הפאזות,
שבין החלום למציאות.
שנתיים חלפו, והעולם ממשיך לסוב על צירו
חברים נישאים,
ורק אתה נישאר לנצח
צעיר, ראוי, ונערץ
כמה מחבריך הגיעו אלי בהנחייתך
במסלול עוקף העדרותך…
אין ספק שהייתה נגרמת לך קורת רוח
לנוכח יכולתנו לתקתק את תכנוניך
ללא מילים, ובאפס Garbage time.
היה שלום אהוב,
מי ייתן ולא נאכזב את זיכרונך