מאז..
כל שנה מחודש מרץ הכל מרגיש אחרת. בעיקר מול יפי הטבע אני נזכרת וחושבת
על הקצוות הללו של טל , שלנו, של החיים…
טל – רסיס עדין… הטיל את כולנו אל טלטלת החיים
טל..
כל כך ילד ובו זמנית כל כך בוגר ….
(אני רואה את טל ורון רצים בסלון הקטן בטירוף חושים, בלי מילים רק קולות צחוק
ממלאים את הסלון שצר מלהכיל..וטל כל כך מהיר.. מחשב איך להערים על רון ולתופסו
בהפתעה..
ועם זאת בו זמנית במן חוש שלא תואם את הגיל ואת התרגיל..
בזהירות פנימית מדהימה, כמו מתוך מנגנון שליטה נסתר – היה טל
שומר שרון הקטן לא ימעד.., לא ייחבט מהשולחן במרכז..).
טל
כל כך מצחיק וכל כך רציני
חושב לעומק כמו מבוגר – ובו זמנית, משתטה כמו ילד..
ישן לפעמים, כמו דב בשנת חורף ולעיתים ערני ללא הפסקה, במלוא החושים,
עם עיניים ב"עורף"..
חזק ושרירי – ועם זאת, דקיק ושביר..
נראה עיקש וקשוח ובו זמנית רגיש עד כאב,
אדם של עקרונות – אך עם זאת פתוח לכל וללא עכבות..
יפה ואצילי – ובו זמנית פשוט ועממי.
אמיץ, לעיתים אפילו מידי.. ועם זאת מהוסס ואפילו חרד ,
קצר מילים – משפטיו נאמרים בקודים = ועם זאת איש שיחה זורם
ומתמסר..
נחוש ומבולבל,
של חברים הכי טובים בעולם – וגם של לבד, ללא אפאחד,
אופטימי עד אין קץ – והכי פסימי שיש..
של אפאצ'י בשמים – סקי בשלג וטרקטורון בבוץ ובמים.
טל..
רק "של עצמו" וכל כך של כולנו
כל כך חסר – ובו זמנית כל כך נוכח…
טל מילא אותנו גאווה עצומה – ועם טל הובלנו אל תוך בושה גדולה,
מתחושת הצלחה נוסקת – לתוך כישלון מתרסק
מאושר עילאי – ליגון תהומי.
לא חי – וחי עד בלי די….
וכך גם אנחנו…
נעים ונדים בין פריחה לקמילה,
בין חשכה מחלטת לבין אור נגוהות,
בין ייאוש לתקווה –
בין שינה לערות.
המציאות – היא לא אחת
מציאות מדומה,
עם שתיקה שרועמת
וגלוי שרב בו הנסתר…
כשידע האתמול הפך לבורות של היום ..
ואנחנו
המראנו ונסקנו
אם ריחפנו – באחת קורקענו,
ועל אף ש"אין חדש תחת השמש " – דבר לא יהיה כפי שהיה.
עוד פריחה פורחת אחרי הקמילה
ממטע הזיתים המתפתח (ביודפת) עוד יופק השמן ..
צהלות ילדים, נכדים , אחיינים
ממלאות את הרווח בינות העצים.