שוב ניצבים אנחנו כאן,
בחלקת הטמונים המוריקה והפורחת
רק אתמול עמדנו כאן המומים, הלומים
וצרובי שמש,
בחלקת ה"הרחבה" השוממה
תרומת תאגיד עינת, ליישוב השפוי.
מכפיל הון שכזה , בפרק זמן כה קצר,
היה מדיר שינה ממך טליק
על שלא אתה הגית רעיון שיווקי כה פשוט
כמעט גאוני.
צמחיית הרקע המלבבת,
יותר משמנעימה את השהות
ומציבה מסתור מקרני השמש היוקדות
יש בה , משום ההשלמה,
רוצה לומר שכאילו, החיים ממשיכים,
והזמן אינו עומד מלכת
למרות ואולי אף על פי – היעדרותך הקיימת,
תחושה זו של אמביוולנטיות
בין היש והאין,
אינה מתאפיינת דווקא במתחם ייחודי זה
שכן
יום יום , דקה דקה,
ממשיכים להם החיים לזרום קדימה
אל היעד האין סופי
ואנחנו, נותרים במידה מסוימת
"קרועים" על צירו של הזמן,
בין הקיום היום יומי השפוי
לשימור העבר והנצחתו
כגודל היותנו שותפים מאושרים
מנישואי חבריך כמו גם ואולי יותר
מיכולתם לממש את חווית ההריון וההורות,
כן עומק התהום אליה אנו שוקעים
לרגל הבזקי הקונטרסט
של איך זה היה יכול להיות אלמלא…
כשנחתה עלינו הידיעה
באותו ערב חמישי בלתי נתפש
גמלה בי ההחלטה ש…
לא אתן לצעד זה שלך
להביא להרס הקיים.
לא ברמה האישית שלי ולא בכל הקשור
למה שנותר
פצוע, מרוסק ודואב
מהתא המשפחתי שלנו
ואמנם,
חיים אנו כולנו,
כל אחד בדרכו הוא
את הדואליות הזו
שבין הקיום – לשימום,
בין העסקים כרגיל
לפשיטת רגל קיומית ,
במחזוריות אין סופית
בין שאיפת האויר ופליטתו מן הריאות
בין פעימת לב אחת למשניה
ככל שחולף הזמן,
ו"נסיעתך המתוכננת לפרק זמן ארוך
ללא כל מניע לפגוע חלילה",
הכאב , לא זו בלבד שאינו מועם
אלא משתכלל ומיטיב לענות
את גיצי נפשותינו המיוסרות…
שלוש שנים, הם פרק זמן ארוך דיו
להתפוגגות ערפילי ההלם,
ולראשיתה של הנבטה מהוססת,
של תחושה של פיכחון וקבלה
האמנם?
מניסיוננו עם אחיך הבכור
קשה עד בלתי אפשרי להתרגל
לקפאונו של הזמן,
המפנק , בקיומה של
"ילדות נצחית"
עולם תעתועים זה,
גם אם משוחק לידיים
אמיצות ומאותגרות
כשלנו,
יונק את כל מטען האנרגיה הקיים,
שותה את לשדנו עד הטיפה האחרונה
ללא רחם,
נער הייתי וגם בגרתי
הורה הייתי וגם שגיתי…
אך מעולם לא שיוויתי בנפשי
"פיינל" כה מוטרף
בשלהי החיים, שלי, ושל אמך נילי
ולמרות הכל
בלי גבול אוהב….