כמה מכוער הוא האדם בפוערו את פיו.
עומד הלום, מוכה געגוע ויגון,
ופיו פעור כל פניו מעוותים בפיעורו…
והוא כך כבר שש שנים.
בקומו פעור פה, באוכלו כמובן. בעבודתו בהיקלחו ובשנתו…
פעור פה עומד.
כמה היה מוכן אדם ליתן תמורת החסד בסכירת פיו,
כך לא יוכלו עוד הבריות לראות אל תוך תוכו.
יוכל אדם לנוח, להפיס שרירי לועו,
יוכל אדם להניח לעכל….
לבו ופצעיו יגלידו והוא ירפה ירפה.
והוא כך כבר שש שנים.
הלום לא מאמין, לא מבין דבר ממשיך בדרך…
ונזכר כל הזמן נזכר…
כמה מוכן אדם ליתן תמורת החסד להבין.
בשובך אחי היקר סגור את פי וחבק אותי בכוח.