מתוך "על העמוד היציב" מאת ריקרדו ריש.
"הטרונום של פרננדו פסואה"
אין העלה חוזר אל הענף שנטש,
ואין פרח אחר מנץ מאותה פטוטרת.
העתיד העקר וחסר הודאות אינו מבטיח לי יותר
מן ההתנסות החוזרת ונשנית
בגורל הקטלני ובמצב האבוד של הדברים, ושלי.
לכן בנהר האוניברסלי הזה שאני בו,
לא גל אחד אלא גלים,
אני נגרר בלי ניע, ללא משאלה,
וללא אלים שאשטח את עצמי בפניהם.
כל עוד אראה את השמש מזהיבה את העלים
ואחוש את כל משב הרוח בשער,
לא ארצה עוד כלום.
מה יכול הגורל להעניק לי
טוב מן הפרק ההדרגתי של החיים
בין אי ידיעות כאלו?
אנו מטילים את הספק במקום שיש בו ורדים
אנו נותנים את מחצית המשמעות לבינה
ואיננו יודעים, אגב חשיבה.
מוזר לנו הטבע החיצון,
פורש שדות, מצמיח ניצנים,
מעגל פרות, והמוות מגיע.
סיבת הידיעה למה אנו חיים,
גם אם לא נגלה, ואין צורך שנגלה,
היא בלתי הולמת ועמוקה.
חכם באמת מי שאינו מחפש,
ומוצא את התהום בכל הדברים,
ואת הספק שבו עצמו.