קרובי משפחה, חברים שלנו ושל טל, יקרים לנו.
מדי שנה בשלהי החורף עם קפיצות סוף־סוף העונה לסקי באתרי אירופה, מתגבשת והולכת סערת הרגשות הרב־שנתית לכדי מיקוד באירוע ההזוי במתחם עינת.
האמת ניתנת להיאמר, שאירוע זה, על נסיבותיו הבלתי־אפשריות, אינו בדיוק מיצוי פסגת ההגשמה אליה חתרנו ואודותיה חלמנו בשנות יזע, מסירות אין קץ ובשקדנות אינטלקטואלית, בלתי נלאים.
כהורים "ראויים", נדמה היה לנו אז, שלהשקעה בילדים אין גבול ואין קץ, גם בבגרותם. התייצבנו לימינם אז, ממש כמו היום, בתחושה של חברות, וכבוד לדרך בה בחרו, גם אם לעתים לא הרשינו לעצמנו להגיע לכלל הזדהות.
ובאותה הרוח, היום ממש כמו אז, נשארנו עמיתים מעבר למטווה המשפחתי, מכבדים ומחילים.
אז אם גזרת את דיננו, טל, בהחלטתך, יהיו הנסיבות והמניעים אשר יהיו, בין אם רגע של איבוד שליטה, או תולדה של סערת נפש בלתי אפשרית, שחווית טרם שווידאת הריגה, איננו יכולים אלא שוב לכבד את רצונך ואת החלטתך.
זאת על אף, שיש בה ניגוד גמור ומהותי לעצם ישותנו ושרידותנו, בחלון ההזדמנויות הקצר שהטבע הקנה לנו, בנדיבותו הלא מובנת.
מעבר ללב הקרוע שנצרב מדי יום ומדי שעה כל ימות השנה, מתעצם הקושי ומתגבש לכדי מחסום רגשי מוצק, שנראה לנו מדי שנה כבלתי אפשרי, בלתי עביר.
השאלה כיצד לעבור אירוע שכזה פעם נוספת, במקום הבלתי אפשרי הזה, ולא פחות – עם מי לחלוק יום זה? אינה נותנת מנוח. האם להמשיך ולתת למעמד זה אופי רחב, שבו חולקים אנו את החסר הנורא הזה איתכם, חברים קרובי משפחה ועמיתים לדרך? או שמא מן הראוי היה לשמר את זכרו של טל בחוג המשפחה הדואבת, רחוק מעין, באינטימיות מתבדלת.
התחושה שמטבע הדברים, העולם ממשיך לנוע. חברים שהיו בעבר קרובים, שינו 'סטטוס' וקיבלו 'Like' מאורביטים חדשים, שונים מאלו שנעו בהם לפני חמש או שש שנים. אולי הגיע העת לשינוי כיוון, לשחרר את מי שאינו ממש רלוונטי לטרגדיה ביזארית זו, מהכורח להסתופף פעם נוספת בחום צהרים יוקד, להאזין ל"אותם החומרים" הנאמרים בנוסח מעט שונה?
איני יודע אם החלטתנו נכונה ביסודה, אולם תחושתנו שטל אינו רק של משפחתו, ולרבים היה טל משלהם, במערכת יחסים ותקשורת, שאינה ידועה ומוכרת לנו.
ובכלל, מי אנו שניטול הזכות לעצמנו לקבל החלטות שכאלו?
וכך מוצאים אנחנו את עצמנו מודיעים לכל מי שמצוי בקשר ישיר או עקיף על מועד האזכרה, והאמת ניתנת להיאמר – שזה ממש עוזר…
נוכחותכם אתנו לא זו בלבד שמחזקת אותנו, יש בה משום הצדעה והערכה לטל כפי שהיה, על מעלותיו והישגיו, גם אם החלטתו התמוהה, אינה מאפשרת הזדהות.
ועל כן, מעבר לתחושת התודה וההכרה על היותכם כאן איתנו היום, ברצוני להודיעכם, שכנראה שתמשיכו לקבל את "צו הגיוס" הזה מדי שנה, באותו זמן ובאותו מקום.
באשר למהות המפגש, רוצה לומר לז'אנר…
טל היה איש של צלילים, איש שהקצב היה טבוע בדמו וקצות עצביו נמסו, כל אימת שנחשף למוסיקה באשר היא. חוץ מדני שלנו, טל היחיד מילדינו, שאהב מאד מוסיקה קלאסית. לא פעם הייתי מעביר לו יצירות שדיברו אלי במיוחד ולמעשה הייתה זו התקשורת הבלתי־מילולית החזקה ביותר ביני לבינו.
חוויה משותפת זו וסוג זה של התחברות, לא נפגם גם כאשר התחלנו לשוחח כבוגרים, וניסינו שנינו בגישושים
מהססים (לפחות כך זה נראה מצדי…), לנסות להבין אחד את רעהו כבוגרים.
זו הסיבה מדוע חלקה של המוסיקה מרכזי כל כך באירועי התייחדות אלו.
פתחנו בקטע הראשון של וריאציות רוקוקו מאת צ'ייקובסקי, ונחתום בעיבוד מיוחד לחצוצרה, מאותה היצירה.
תודה לכולכם על השתתפותכם.