בוקר בכרכום,
מרחק של קילומטר בקו אווירי מ"גשר הדודות" עליו השלום…
היה זה רק אתמול, ערב גיוסך, כששכרנו ג'יפ סופה לטיול ברמה,
ושנתקלנו בגשר האירי, שהיווה במצבו אז, לאחר החורף אתגר לא פשוט
לנהג השטח המתיימר לחצותו.
ירדתם כולכם מהג'יפ,
אתה ניצבת מולי מעברו השני של הירדן,
מנסה לכוון אותי בתנועות ידיים, לתמרן בין שלושה אילוצים בו זמניים:
סלע גדול מצד אחד,
שבר עמוק בגדות הנחל בנקודת המוצא
ומכונית פרטית שחנתה וחסמה אף היא
ממש כמו הסלע, את האפשרות
לנסוק בתנופה,
מתחתית הגשר השקוע,
אל הגדה המערבית
בין הסלע למכונית החונה
באזור האפשרי היחיד
מבחינת השיפוע.
איני יכול שלא לזכור את מבט עיניך המתבונן בי,
מבט שאומר הכל…
כיצד אצליח להתמודד עם האתגר המורכב הזה?
מבט של אמונה בלתי מסוייגת, ושל ציפיה ממני לעמוד במשימה. שכן נסיגה אינה אופציה כלל…
אולי הייתה בחציה חסרת אחריות זו משום התשוקה להוכיח לך את יכולותי…
או שמא הדבקת אותי במשובת הנעורים המעבירה אדם על שיקולי דעתו כדרך הצעירים? זאת על רקע פריחתך המשכרת , ערב הצטרפותך לגף א' בקורס…
ואולי גם סתם…
דחף לא רציונלי של אבא להתמודד עם ה"איום האסטרטגי " שמבעבע ומניץ מצד מי שהיו עד היום רק ספח בתעודת הזיהוי…
הביצוע היה מושלם, איך לא?….
יותר משהוקל לי עצמי, על שיצאתי מהאירוע המאתגר באפס תקלות ובביצוע מושלם, איני יכול לשכוח את התחושה הנפלאה והשלווה שפשטה ונסכה בכל אתר בגופי
למראה זיו פניך המשתאים לשלמות הביצוע….
שנים רבות חלפו מאז.
איני חדל מלשאול את עצמי האם באותן גיחות בצפע מעל למוצא הירדן ההררי, ממש מעל לאותו הגשר,
האם יצא לך להיזכר באותה חציה מופלאה באותו רגע מכונן שחיבר כל כך בינינו…
הרגע
שבו נפרדנו דרכינו.
היה זה הצומת האחרון, שבו יכולתי לך,
שהיה לי עדיין יתרון יחסי
(זמני),
מעבר לו
עקפת אותי בנסיקה,
אל עבר תכול השמיים האין סופיים
אל שכרון הגבהים
מדולל החמצן…
והשארת אותי כאן,
"ללכת סביב"….