בקיץ 2003 לפני שבע שנים, כשהתחלתי להתארגן ללימודים בירושלים, אמרת לי משהו, טל. זה היה אז, כשהתחלתי להיות מותש ממסעות חיפוש הדירה שלי.
אמרת לי אז משפט סתמי, כמעט כלאחר יד: "דירות הן כמו בנות", אמרת לי, "אסור להתפשר. בסוף תבוא הטובה ביותר…"
כמה הפכתי במשפט הזה,
כמה אמוציות זרמו בין בין האותיות של משפט סתום זה,
בתחילה נפעמתי – זו דרכם של משפטים מעין אלו – השומע נותר פעור פה מול האלגוריה הכה־פשוטה אך נכונה של הדברים. לימים גיליתי עד כמה יעילה שיטה זו בנאומים פוליטיים ודמגוגיים.
לאחר מכן הגיע כעס גדול. כעס גדול על הפשטנות שבמשפט, על היהירות והביטחון כי בשתי זירות אלו צריך אדם לחתור למושלמות.
הרי, קיבינימט, ראיתי כבר קרוב ל־45 דירות, וזו פאקן ירושלים…
עם הגדילה בתוך השיח האקדמי כעסתי גם על החיפצון או ההחפצה של בנות המין השני.
לבסוף הרביתי לגזור משמעויות על אישיותך מהמשפט.
כידוע לא היית איש שיחה פורה במיוחד, והרבית לדבר בקודים, שלעיתים היו ידועים לך ולך בלבד.
והשנה, השנה הכול חזר במלוא עוצמתו…
המשפט, ההרהורים בעקבותיו, והריק האדיר שהותרת בלבי…
חתכת מוקדם, אחי היקר, חתכת מוקדם.