גדי ונילי,

מזה זמן רב אני רוצה לכתוב לכם ומשום מה, אני לא מצליחה לכתוב. ודווקא היום, כשעתיים לפני הברית של ילדינו השני, אני מוצאת את עצמי מכל הדברים בעולם, יושבת מול המחשב,

נכנסת לאתר של טל – צופה בתמונות ובסרטים, מאזינה לשירים, קוראת מכתבים ולבסוף גם יושבת וכותבת לכם.

את טל פגשתי באופן רשמי רק פעם אחת – בחתונה של עדי ושלי. אך מאז אני לא מפסיקה לפגוש אותו במקומות שונים,בהזדמנויות שונות, במחשבות, בשיחות עם עדי וכמובן

במפגשים איתכם. באופן מסתורי הוא חדר לליבי ותפס שם מקום מכובד אותו הוא מסרב לעזוב.

אני משוטטת באתר שהקמתם ולומדת להכיר את טל מעבר לסיפורים ששמעתי עד כה וכל גילוי נוסף יוצר אצלי לצד ההתפעלות מהאדם, תחושות החמצה וכאב עמוקים והדמעות זולגות וזולגות.

אני צופה בילד האהוב מכיתה ג', בנער היפה שחוגג בר מצווה, בצופים, עם חברים וחברות, בטיולי אקסטרים, ביום הגיוס המרגש, בקורס טיס, בטייסת, בשחרור, בחיים האזרחיים, בלימודים ובעבודה. אני קוראת בשקיקה של פיסת מידע שמופיעה באתר בניסיון להכיר עוד קצת, להתקרב, לגלות פן נוסף באישיות המופלאה והמורכבת של טל ואולי גם בניסיון למצוא תשובות לשאלות שקודחות במוח ולא מרפות…

המפגשים איתכם חשובים לנו מאוד, הם יוצרים את התחושה שטל נוכח ושהוא נמצא כאן בינינו במרחק נגיעה. בכל פעם שאנו יוצאים מביתכם אנו מבטיחים שנשתדל לבוא יותר…

אני לא ממש יודעת איך לסיים את המכתב, יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל לא הכול יוצא – יש דברים שכנראה עוד צריכים להבשיל… לכן בחרתי לסיים בשירה של דליה רביקוביץ: "גאוה".

גַּאֲוָה / דליה רביקוביץ'

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

נתראה בקרוב,

עדי אפריימי – כהן