כיצד זוכרים?

בכל פעם שאני מקציפה חלב כדי להכניס לקפה אני שומעת את קולו של טל שאומר לי קחי שלושה אחוז. כמה קפה את כבר שותה?

בכל פעם שאני רואה מישהו נועל נעלי קרוקס מכוערות בשלל צבעים אני שומעת את טל מסביר לי את נפלאות הנעליים הזוועתיות האלה כמה הן קלות ומאווררות וכמה נח לנעול אותן.

בכל פעם שאני אוכלת קוטג בכפית ולא מפסיקה לאכול עד שהקופסה מתרוקנת אני חושבת על טל שחי ימים שלמים על קוטג ומלפפונים ואלכוהול כאידיאולוגיה.

"רק יום אחד בשבוע" הוא לוחש לאוזני "אני מרשה לעצמי לאכול כל מה שבא לי…"

בכל פעם שאני רואה את החברה הצעירים מתאמנים לשירות קרבי ורצים סביב הישוב שבו אני חיה כשהם נושאים אלונקה שעליה שקים עם אבנים, אני נזכרת בסיפור על מסעות האלונקות בקורס הטיס כאשר טל וחבר נוסף מחזיקים את האלונקה בחלק הקדמי ולא מסמנים לאף אחד לבוא להחליף אותם למרות שהידים הנושאות את האלונקה כבר מאובנות וברגלים שברי הליכה.

טלוש, בכל פעם שאני עוברת בבית הוריך ליד המדרגות שעולות לקומה השניה, אני רואה אותך יושב עליהן במבט מהורהר ומתבונן.

בכל פעם שאני עוברת ליד בתי הקפה שבמתחם בזל ומסתכלת על הנערים קצוצי השיער שמרכיבים משקפי טייסים ויושבים בשמש או ממהרים ללכת כשקפה בספל מקרטון בידם האחת, ותיק ג'יימס בונד בשניה אני רואה אותך, מחייך את החיוך הצידי ואת גומת החן מתגלה.

כשהכלניות קמלות והחרציות מתחילות לפרוח וריח עז של רותם מתפשט באוויר אני יודעת שהאזכרה שלך מתקרבת.

בכל פעם שאני שומעת את המילה כאב אני רואה את העיניים של אמא שלך, בכל פעם שאני שומעת קול נשבר אני זוכרת את אבא שלך הוגה את שמך.

אלוהים נמצא בפרטים וכך גם הזיכרון.