מעולם לא דיברתי, בקול רם, אל מישהו שאיננו, אבל אבא שלך ביקש ולאבא שלך אני לא אסרב לעולם.
אנחנו מדברים לא מעט, או יותר נכון – אני מדבר אליך בלב ומולי דמותך שותקת, המבט החודר, החכם, החצי מחוייך – זה שמשדר שהכול בשליטה ומה שלא נמצא בטיפול ובסיכויי הצלחה מובטחים.
את המונולוגים האלה אנחנו מנהלים כל שנה ביום העצוב הזה, בכל פעם לפני, אחרי ותוך כדי, שאני פוגש את אבא שלך ובכל כניסה לאתר האינטרנט שלך – שם הכול הופך להרבה יותר מוחשי.
בשנה החולפת שוחחנו בצורה יותר אינטנסיבית, במשך כל אותן שעות, בהן עסקתי באיסוף ועריכת הסרטים לאתר, לשביעות רצונו של אביך – כידוע, משימה לא פשוטה…
טל, מעולם לא כיניתי או פניתי אליך בשמך הפרטי, אך משום מה כרגע זה מרגיש יותר נכון. תמיד היית ברקאי – השם העצמתי שכל כך התאים לך – עוצמה משולבת בשקט נפשי נדיר.
כשנפגשנו בהתחלה, כשעוד באמת ניתן היה לדבר, דווקא לא דיברנו יותר מדי. 2 טייסים צעירים, משתי טייסות אחיות, אבל יריבות שנים רבות – שבטוחים שלדבר יותר מדי זה לא בחוקים.
תכליתיות משולבת באדישות היה שם המשחק ואתה הצטיינת בו, ללא ספק.
התחלנו לדבר קצת יותר, כשנפגשנו מחוץ לזירת המשחק, אבל גם שם הקפדנו לא להגזים.
זוכר אותך בטיולי הג'יפים המשותפים שלנו, בעליות עם מדרגות סלע מסמרות שיער, כשכולם מתרוצצים מסביב בהיסטריה וזורקים לאוויר רעיונות והנחיות איך לתקוף את האתגר, אתה יושב בתוך הדיסקברי הלבנה, מרפק על החלון, שותק, אותו מבט חודר המשדר, כביכול, הקשבה לכל הנאמר ולאחר שהקבוצה מצליחה להגיע להסכמה על הפתרון הנכון, אתה מהנהן בראשך, משלב הילוך, סוגר את החלון ( או בשביל לא לאכול אבק או, בסבירות יותר גבוהה, בשביל לנטרל את רעשי הרקע של החבורה ההיסטרית בחוץ ) ואז, בשקט וברוגע וללא כל קשר למה שנאמר, יוצא לדרך, הדרך בה בחרת כנראה כבר בשלב הרבה יותר מוקדם – וכמה לא מפתיע, אתה שוב מצליח.
ומכיוון שכולנו בוגרי המכללה למבחן התוצאה הסופית, אתה שוב זוכה לשאגות שמחה, הערכה והערצה ונחלץ, מאותו סיכון מחושב שלקחת – מקיטונות הביקורת, המאד לא בונה, בלשון המעטה, בהינתן אופייה של האוכלוסייה שעמדה וצפתה מהצד.
אחרי שעברת למערך הפתן והוצבת באותה טייסת איתי, כבר נפתחנו לגמרי.
קראת לי חֵלמיש וזה היה גילוי חיבה ברמה הכי מתקדמת, שניתן היה לצפות ממך.
אז, זה לא היה נראה כל כך משמעותי, אבל היום ובשנים האחרונות בלעדיך, הכול מקבל משמעות אחרת.
כל מילה ובעיקר כל שתיקה, מבט וארשת פנים, מקבלים משמעויות ותובנות אחרות.
הרי תמיד שידרת שהכול בסדר, הכול בשליטה, הכול קטן עליך – סמ"ט ב' בטייסת מבצעית ,עמוסה ולחוצה, כשכל הפרמטרים והסיכויים מראש נגדך – תמיד אותו חצי חיוך על הפנים והאמירה – יהיה בסדר, הכל סגור.
שומע אותך במהלך עריכת כל סרטי ה VTR שלך, שהצלחתי למצוא, כאחורי צעיר בגיחת א"א בצפע, ברגעים שנדמה שהקדמי תכף קופץ החוצה מהמסוק בשביל לנתק חסרון, אתה מרגיע אותו מבלי לעלות אפילו ברבע טון בקולך העמוק.
בגיחת תקיפה מבצעית כמס' 4 צעיר, כשכל מערך המסק"ר עט על המטרות ע"פ תזמון מדויק ומוביל המבנה בודק בלחץ האם כולם ערוכים,מוכנים ומסונכרנים לביצוע –אתה, 4 הצעיר, מדווח "מוכן" ובאינטונציית קולך ניתן להבחין בחוסר שביעות הרצון מכך שמדברים יותר מדי במקום פשוט לבצע.
ובסיוע לכוח בפעילות מבצעית באיו"ש, אפשר ממש לחוש את תהליך הרגיעה, שעובר מפקד הכוח ככל שהוא שומע יותר אל קולך – ושאתה מצליח לשכנע גם אותו שהכול בסדר – הכול בשליטה.
הכול בסדר, הכול בשליטה – זה היה המוטו שלך בחיים , מבחינתי.
הכול בסדר, הכול בשליטה – במבחן התוצאה הסופית כנראה שלא.
מעולם לא דיברתי, בקול רם, אל מישהו שאיננו, אבל אבא שלך ביקש ולאבא שלך מגיע לקבל כל מה שהוא מבקש.
כמה נורא לדעת, שאת מה שהוא הכי היה רוצה בעולם, הוא כבר לא יוכל לקבל.