מרים בשנה החמישית

דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

ולמרות זאת, כפי שכותבת לי נילי, חברתי האהובה לפני זמן קצר, "היום אפילו המתים אינם מתנהגים כמצופה אלא ממשיכים להתייסר ולייסר אותנו".

כששוטטתי באתר לזכרך טלוש, באחד הלילות הלבנים הרבים שפוקדים את חיי, מצאתי שם קטע מדהים שנכתב ע"י חבר של הוריך, מאיר שיניצקי. אני לא מכירה את מאיר אבל הקטע שכתב האיר את חשכת לילי. כן, גם לילות לבנים יכולים להיות אפלים מאד.

בפיזיקה של חלקיקים, כותב מאיר, קיים מצב שבו שני חלקיקים מצומדים האחד לשני ללא תלות במרחק. כלומר, כל שינוי שעובר על האחד גורר שינוי מתאים אצל השני. לאחרונה הוכח ניסיונית צימוד כזה בין שני חלקיקים מופרדים במרחק 140 ק"מ.

הרבה שנים לפני שאיבד את אורי שלו תיאר דוד גרוסמן בספר הילדים שכתב, "איתמר מטייל על קירות", את העצב הנורא של הלביאה והאריה שאבדו את הגור שלהם ולא יודעים היכן הוא.

השנה, באוקטובר, נסעתי לראשונה בחיי לפולין. חזרתי משם מפורקת לגמרי. לקח לי זמן לאסוף את עצמי בחזרה. בשיחה שהייתה לי אחרי המסע עם הוריך אמר אבא שלך שכשאתה כנער היית במסע סיפרת להם כשחזרת בעיקר על ריצות הבוקר שלך עם המאבטח של הקבוצה.

מאז אני רואה לעיתים תכופות את התמונה שלך ושל המאבטח רצים שם על אדמת פולין הארורה והקפואה. מפגן של כח ויופי ותעוזה. שני בחורים יהודיים שריריים שרצים כנגד הרוח. 

אחד קצת מבוגר יותר והשני צעיר ויפה כמו אל יווני.

חברת למאבטח.  יחד איתו שמרת על האחרים וכך שמרת גם על עצמך.

"על החיים ועל המוות" אומרים הילדים, עוצמים עיניים ונכנסים לתוך מה שמפחיד אותם הכי. על החיים ועל המוות היינו אומרים כילדים האחד לשני לפני שנכנסנו לחורשה שבה הסתתר, לפי האגדה האורבאנית שהסתובבה לה בשכונה שלנו, חולה רוח. כך אמרנו לפני שקפצנו לברכה ממקפצה גבוהה, לפני שטעמנו משהו שאסרו עלינו והזהירו אותנו מפניו, לפני שהצצנו למקומות סגורים או חשוכים.

אני יושבת על הספסל שליד המצבה שלך יקירינו המושלם. המצבה שלך, שבאופן לא מתוכנן אך כל כך מדויק הופכת למראה, שבה משתקפים כולנו ורואה אותך יושב שם ואומר לעצמך: "על החיים ועל המוות", ומנסה להרוג כמו כל הילדים בכל הדורות את החרדה מהחרדה… ויורה. המוות ניצח את החיים.

הלביאה והאריה אבדו את הגור שלהם ונפשם לא תדע עוד מנוח.