הרהורים שאחרי
חזרתי מהאזכרה שלך. אזכרה. כאילו שצריך טקס שכזה כדי לזכור אותך. כרגיל היה עצוב וקשה. קשה מנשוא.
כולם, כל האנשים שהכירו אותך, כל האנשים שהפצעת בחייהם בזמן כזה או אחר לזמן כזה או אחר, התכנסו לכבודך,
כדי לשבח ולהלל אותך, לספר לך כמה הם מתגעגעים.
וכמדי שנה אני מקשיבה, מסתכלת על המצבה שעל קברך וחסרונך שכל כך מורגש חותך בבשרי, ואני כואבת.
כואבת את כאבם של יקירייך, כואבת על אובדני, כואבת את כאבך ותוהה האם אתה יודע כמה השפעת על כל מי
שנקרה בדרכך הקצרה ? האם אתה שומע את כל המילים היפות שנכתבו עליך ובמיוחד בשבילך ? האם אתה מחייך עכשיו
או בוכה ?
והשנה קרה לי משהו מיוחד, איני יכולה להסביר את זה אך הפעם לא השפלתי מבט אל האדמה ואל הקבר, משהו משך את מבטי למעלה, אל העצים והשמיים והרגשתי שאתה שם, בכל
מקום, והרוח שליטפה את פניי חיזקה את ההרגשה הזו ופתאום אחזה בי מין ידיעה חזקה וברורה – שטוב לך. טוב לך עכשיו.
יש משהו מנחם בידיעה הזו אך כשהחזרתי את מבטי אל הקרקע ותם הטקס והאנשים מיהרו להתפזר ולחזור אל חייהם, הנחמה הזו לא הספיקה, כי ראיתי איך לחלקנו אין חיים למהר
לחזור אליהם, איך אנחנו שבורים ולעולם לא נהיה שוב שלמים, איך נותרנו רסיסים.
…רסיסי טל.